freepik האם אדם שזייף צוואת אביו אך לא הורשע בדין פלילי בגין כך האם פסול הוא לרשת את האב המנוח מחמת הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965
מדובר בשאלה "שמתגלגלת" זה שנים בערכאות הדיוניות, וקיימות לגביה גישות לכאן ולכאן בפסיקה, אך טרם ניתנה הכרעה של בית המשפט העליון.
עורכי דין מומלצים רבים לענייני צוואות עסקו רבות בנושא: עו"ד רחל רייצ'ל שחר מומחית לנושא ירושות וצוואות מביאה לעיוננו פסק דין נוסף בנושא חשוב זה
לרשם לענייני ירושה הוגשה בקשה של אדם אשר זייף את צוואת אביו. הבקשה הוגשה לרשמת לענייני הירושה והועברה לבית משפט שהוברר כי הבן הפקיד מסמך הנחזה כצוואה בעדים של המנוח מיום 18.09.2009, שבו ציווה לו כביכול המנוח את כל עזבונו. בדיעבד התברר כי מדובר בצוואה מזויפת, כמתואר להלן.
לאחר הליך של שמיעת ראיות בהליכים בעניין הצוואה, ניתן פסק דין מפורט מיום 12.04.2020 על ידי כב' השופט ש' אלבז ובו התקבלה ההתנגדות לצוואה, לאחר שנקבע כי מדובר בצוואה מזויפת, שזויפה על ידי הנתבע, וזאת לצד קביעה נוספת כי המנוח לא היה כשיר לצוות לעת עריכת הצוואה.
בית המשפט קבע כי "לא רק שעלה בידי הנתבעת להוכיח כמעט כל טענה וטענה שהעלתה כנגד הצוואה, אלא שהוכח שהמדובר בצוואה מזויפת. הצוואה לא נחתמה על ידי המנוח לפני העדים שנטען שחתמו עליה, העדים לא חתמו על הצוואה אחד בנוכחות השני, אם בכלל חתם על הצוואה עד שני והתאריך שצוין על גבי הצוואה לא היה התאריך הנכון בו חתמה אחת העדות על הצוואה. המדובר בצוואה שזויפה על ידי הזוכה על פיה שהיה אף מעורב בעריכתה.
התנהלותו של התובע במשפט זה ראויה לכל גינוי. טענות רבות שהתובע העלה בתצהירו נתגלו כשקריות והתובע גם לא היסס מלהעיד עדות שקר. לא רק שהתובע זייף את הצוואה אלא שהוא החתים אישה תמימה על מסמך זה ואף ניסה לשדלה לחתום על תצהיר כוזב ולהעיד עדות שקר. להתנהלות זו חומרה רבה נוכח העובדה שהתובע היה במועד הרלבנטי סטודנט למשפטים
לדברי עו"ד צוואות וירושות רחל שחר , מקריאת פסק הדין עולה כי לאחר שהורשע הנתבע בזיוף צוואה אך לא בדין פלילי הגיש בקשה למתן צו ירושה על פי דין.
הוראת סעיף 1 לחוק הירושה, שכותרתו, "הירושה", קובעת כדלקמן:
"במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".
הוראת סעיף 2 לחוק, שכותרתו, "היורשים", קובעת כי:
"היורשים הן יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".
הוראת סעיף 5 לחוק הירושה, שכותרתו "פסלות לרשת", קובעת מצבים שבהם תיפסל הזכות לרשת:
"5. (א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש".
לעניינו, רלבנטית הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק.
במקרה דנן, נקבע בפסק דינו של כב' השופט אלבז מיום 12.04.2020 כי הנתבע זייף חלקים בצוואה, ותבע לפי צוואה מזויפת. אין ספק כי הקביעות בפסק הדין הן קביעות חמורות מאוד בעניין מעורבותו הפסולה של הנתבע בעריכת הצוואה ובזיוף חלקים ממנה, למצער, ואף נסיון להדיח את העדה XXX למתן עדות שקר בבית המשפט. ברם, למיטב הידוע, הנתבע לא הועמד לדין פלילי, ומכל מקום, לא הורשע בדין פלילי.
השאלה היא האם תנאי לפסילה מלרשת לפי הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק כפופה לתנאי של הרשעה בדין פלילי.
הגישות השונות בפסיקה ובספרות
כפי שכבר צוין, בשאלת פרשנות סעיף 5(א)(2) לחוק קיימת פסיקה לכאן ולכאן וטרם ניתנה הלכה של בית המשפט העליון.
- יש הטוענים כי תנאי ההרשעה בסעיף מהווה תנאי הכרחי לשם פסילת אדם כיורש, וזאת ביחס לכל ארבע החלופות המנויות בסעיף, לאמור: נדרשת הרשעה בגין העלמת צוואה; נדרשת הרשעה בגין השמדת צוואה; נדרשת הרשעה בגין זיוף צוואה; ונדרשת הרשעה בגין הגשת תביעה על פי צוואה מזויפת. לעומת זאת, קיימת גישה אחרת, ולפיה, תנאי ההרשעה חייב להתקיים רק ביחס לשלוש החלופות הראשונות בסעיף (העלמה, השמדה וזיוף), ואולם הוא אינו חל על החלופה הרביעית, שעניינה במי "תבע על פי צוואה מזויפת", וכי די בכך שיקבע לגבי צוואה שהוגשה לקיום כי היא מזויפת כדי לפסול את מי שתבע לפיה.
בית המשפט קובע בעניין זה כי גם הפרשנות התכליתית מביאה לאותה מסקנה. העיקרון שעליו מבוסס הסעיף הוא כי אין חוטא יוצא נשכר, ותכלית החקיקה היא הרתעת מי שפועל לשיבוש רצון המוריש בדרכי רמיה. אין טעם מבורר לדרוש את תנאי ההרשעה רק לגבי שלוש החלופות הראשונות, אך לא לגבי הרביעית. ודוק, בהצעת חוק דיני ממונות מוצע לוותר על תנאי ההרשעה, ואולם זאת, ביחס לכל החלופות, כך שיישום הסעיף בהליכי העיזבון לא יהיה תלוי עוד בנקיטת הליך מצד רשויות האכיפה ובעמידה בנטל ההוכחה המכביד הנדרש בהליך הפלילי. כלומר, התפישה היא שיש להחיל דין שווה לגבי כל החלופות.
בית המשפט לענייני משפחה קובע כי: "איני רואה שיקולי מדיניות המצדיקים "שחרור" החלופה הרביעית מתנאי ההרשעה. המחוקק סבר כי יש לקבוע מקדם ביטחון גבוה בטרם יפסל אדם מלרשת בשל איזו מחלופות סעיף 5(א)(2) לחוק, ולכן דרש כי תנאי לכך הוא קיום הליך פלילי שהסתיים בהרשעה, ולאחר בעמידה בנטל ההוכחה של מעבר לכל ספק סביר. הדברים אמורים ביתר שאת, שעה שהוראת הסעיף למעשה מחייבת שלילה של זכות לרשת עקב התקיימות איזו מהחלופות (המחוקק אף נקט לשון של "פסולים מלרשת"), ואינו מקנה לבית המשפט שיקול דעת להורות אחרת.
בדומה לגישת כב' השופטת אילוטוביץ סגל בפסק דינה הנזכר בת"ע 10739-01-18, גם אני סבורה כי גישה פרשנית זו מתבקשת גם לנוכח אופיה של הזכות לרשת והזהירות המתבקשת עקב כך בפגיעה בזכות זו שלא על פי הוראה מפורשת. וכלשונה:
"הזכות לרשת היא זכות ייחודית ביותר. מחד גיסא, המדובר בזכות מולדת, פסיבית, המתמקדת ביורש ואשר לכאורה, איננה תלויה בדבר פרט למות המוריש, כקבוע בסעיף 1 לחוק הירושה. מאידך גיסא, המדובר בזכות הניתנת לצמצום ואף לביטול על ידי המוריש ותלויה למעשה לחלוטין ברצון המוריש ובחסדיו. מורכבות זו, מציבה את הזכות לרשת, על קו התפר הדק שבין זכות מוקנית לבין זכות מותנית.
בקבעו את מנגנון הירושה על פי דין, התווה המחוקק חזקה ולפיה כל עוד לא הותיר אחריו המוריש צוואה הקובעת אחרת – רצונו היה כי במותו עיזבונו יחולק בין יורשיו הטבעיים. המחוקק אף בחר שלא להגביל את זכות הירושה על פי דין באמצעות קביעת קריטריונים כגון קיומו או איכותו של הקשר בין המוריש לבין יורשיו. בתוך כך, ניתן לראות פסקי דין בהם נדונה זכותו של בן סרבן לחלק בעיזבון ואף של צאצא אשר כלל לא הכיר את המוריש וגילה על אודות קשריו הגנטיים אליו רק לאחר פטירתו.
לנוכח מכלול האמור, למרות העובדה שהבן ניסה לזייף את הצוואה בית המשפט אינו מורה על פסילת הצוואה ונעתר לבקשה לצו ירושה, כפי שהוגשה מלכתחילה, דהיינו כי התובעת והנתבע הם יורשי המנוח בחלקים שווים.
לדף הבית של עו"ד רחל רייצ'ל שחר https://rslawfirm.co.il/