בית המשפט: הוצאות כיבוד בפגישה עסקית אינן מותרות בניכוי

רשות המיסים. צילום: פלאש 90

בית המשפט המחוזי בלוד, קיבל את עמדת הפרקליטות ודחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות המיסים בעניין ניכוי הוצאות כיבוד קל שהוצאו שלא במקום העיסוק של הנישום. בית המשפט גם דחה את התביעה וקבע כי התובעים יישאו בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל.

מי שהגישה את הבקשה להכרה בתביעה כייצוגית, היא חברת 'מהילי' שעוסקת במתן שירותים בתחום המחשוב ואבטחת מידע. המבקשת לא מעסיקה עובדים ועיקר פעילותה בחו"ל. מנכ"ל החברה טען כי לצורך פעילות השיווק מתקיימות על ידו או על ידי קבלני משנה מטעמו, פגישות עסקיות עם לקוחות פוטנציאליים.

פגישות אלו מתקיימות לעיתים בבתי קפה בהם מתכבד המנכ"ל או מי מטעמו וכן הלקוח עימו מתקיימת הפגישה ב"קפה ומאפה". החברה לא הסתפקה בתביעה להכרה בהוצאות בסכום של 19,200 שקל, אלא אף ביקשה אישור להפיכתה לתביעה ייצוגית. עבור קבוצת התובעים (הכוללת את כל הנישומים) דרשה החברה סכום של 1.464 מיליארד שקל.

התובעת טענה כי רשות המיסים אינה מתירה בניכוי הוצאות כיבוד שהוצאו מחוץ למקום העסק בניגוד לדין. זאת, אף כי מדובר בהוצאות עסקיות הקשורות להפקת ההכנסה העיקרית. לחילופין, טענה התובעת כי יש לראות בבית הקפה בו מתקיימות תדיר פגישות עסקיות כחלק ממקום עיסוקה של המבקשת, ואף מטעם זה יש להתיר את ההוצאות בניכוי, גם אם בשיעור של 80% לפי התקנות.

לטענת רשות המיסים, המס שנגבה מהתובעת נגבה כדין. הרשות פעלה בהתאם למצב המשפטי הקיים, וממילא התובעת לא דרשה בדוחותיה על פני השנים ניכוי הוצאות כיבוד מחוץ למקום העיסוק. בנוסף, טענה הרשות כי פרשנותה של התובעת אינה מתיישבת עם לשונן של התקנות ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של תקנה 2 העוסקת בניכוי הוצאות כיבוד.

עוד טענה הרשות כי בקשת האישור להכרה בתביעה כייצוגית, אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. שכן גם אם תאושר התובענה כייצוגית, יידרש כל אחד מחברי הקבוצה להוכיח את ההוצאה שהוציא לצורך הכנסתו ויידרשו חישובים פרטניים לצורך קביעת סכום החזר המס, ככל שיהיה.

ייתכן, כך לדברי הרשות, כי נישומים רבים כלל אינם זכאים להחזר מס, מאחר ולא הייתה להם הכנסה חייבת בשנת מס, או לא עברו את סף המס, או שהיו להם הפסדים.

בית המשפט קבע כי "שומה על בית משפט הדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לשוות לנגד עיניו שני אינטרסים מנוגדים הכרוכים בהגשת בקשות מסוג זה: מחד, האינטרס של פיקוח ואכיפת הדין ויצירת הרתעה מפני הפרתו… מאידך, מניעת שימוש לא ראוי בכלי רב העוצמה של התובענה הייצוגית אשר טמון בו פוטנציאל לניצול לרעה…

"שתי משוכות עומדות, אפוא, בדרכו של המבקש את אישורה של תובענה ייצוגית: האחת, הוכחת קיומה של עילת תביעה אישית בידו מכוח התוספת השנייה לחוק; השנייה, עמידה בכל תנאי החוק, ובראש ובראשונה – הוכחת קיומה של שאלה עובדתית או משפטית מהותית המשותפת לקבוצה מסוימת, והוכחת אפשרות סבירה להכרעה בתובענה לטובת חברי הקבוצה".

בית המשפט הוסיף והתייחס למהות התביעה וקבע כי "ברי שהוצאות כיבוד הן, מטבען, הוצאות "מעורבות"; כרוך בהן הן מרכיב פרטי והן מרכיב עסקי. מטעם זה עלה הצורך בהגבלת ניכוין… הוצאות כיבוד שאינן עומדות בתנאים אסורות בניכוי על פי התקנות… ומה הם אותם תנאים, סייגים ומגבלות החלים על הוצאות כיבוד? ראשית, שהניכוי בגין הוצאות כיבוד יהיה אך ורק בגובה 80% מההוצאות. שנית, שיהיו אלו הוצאות לכיבוד קל ולא לכיבוד מסוג אחר. שלישית, שתהיינה אלה הוצאות כיבוד במקום העיסוק ולא מחוץ למקום העיסוק. לפיכך, הוצאות כיבוד שלא במקום העסק – אינן מותרות בניכוי".

בית המשפט גם לא קיבל את הטיעון שבתי הקפה בהם מתקיימים הפגישות הם חלק ממקום העיסוק. "קבלת טענה זו תרוקן מכל תוכן את הגדרת 'מקום עיסוק'… המתייחסת למקום שבו מנהל הנישום דרך קבע את עיסוקו. אין לראות בבית קפה מזדמן, גם אם מזדמנים אליו לעיתים קרובות, כמקום עיסוק במשמעות תקנות ניכוי הוצאות מסוימות". בכך דחה בית המשפט הן את התביעה האישית שהגישה החברה והן את בקשתה להכרה בתביעה כייצוגית.

יתרה מזו, לנוכח העובדה שהתובעת כלל לא דרשה בדוחותיה במהלך השנים, ניכוי הוצאות כיבוד שלא במקום העיסוק, ואף לא הציגה הוכחות לקיומן של ההוצאות ולסכום התביעה, חייב בית המשפט את התובעת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין.