על ענבל אור, רמי לוי, נוחי דנקנר וקצת פרגון

יש לי חבר חבדניק בארץ שפתח עסק קטן נחמד. שאלתי אותו לפני כמה שנים, נו איך הולך? אמר לי: שמע, אתה מחו"ל. לך אני יכול לומר את האמת. אני מאוד מצליח ברוך השם! מרוויח מצוין. פה בין החברים בארץ אני מתבכיין שלא מצליח לי. פשוט לא רוצה להעציב אותם… לצערי, אנשים בארץ לא יודעים לפרגן.

אני לא שופט ולא כלכלן. אינני יודע אם ענבל אור חטאה או אם נוחי דנקנר פשע במזיד. אבל העיסוק הג'וסי הזה בכל פרט, סדרת הכתבות על המפלה שלו או שלה, או החיפוש השלילי אצל רמי לוי, ועוד לא הזכרתי את שלי יחימוביץ ומלחמותיה, יוצרים את הרושם של שמחה לאיד הנובעת משנאת עשירים. אני לא מבין למה.

הישראלים רוצים להיות דומים בכל דבר לאמריקה. אולי נלמד מהאמריקנים לכבד אנשים שהצליחו? לא מגיע כבוד והערכה לאדם ש"עושה כסף"? מה אכפת לי כמה עולה לו להסתפר וכמה שילם על הז'קט שלו?

ויש גם את המבט היהודי. למדנו במסכת עירובין "רבי מכבד עשירים" (עירובין, דף פ"ח). שם מספרת הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאף היה עשיר מופלג בעצמו, כיבד עשירים. הרבה הסברים ניתנו למשפט הזה, והרבי מליובאוויטש נתן לזה ביאור נפלא: "פנימיות הטעם בזה שאכן ראויים הם לכבוד, שהרי רואים שהקדוש-ברוך-הוא מכבדם".

כלומר, בכך שהקב"ה העשיר אותם, הרי שבזה הוא מכבד אותם, ולכן גם רבי יהודה הנשיא בחר לכבד עשירים. במקום אחר הסביר הרבי שהקב"ה נתן בידי אדם מסוים הרבה כסף בכדי שייחלק אותו נכון כפי הבנתו, וזו הוכחה שהקב"ה סומך עליו! אם כן ברור שיש לכבדו.

ועוד לא אמרתי מילה על כל האנשים שמועסקים על ידם, על סכומי העתק שמשולמים למס הכנסה ומע"מ בזכותם ועל ידם.

קצת כבוד לא יזיק.