מלונאים באילת העסיקו מסתננים וישלמו היטל עובדים זרים

מלונות באילת. צילום:מוטי שוחט - shutterstock

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את עמדת הפרקליטות ודחה חמישה ערעורים שהגישו רשתות בתי מלון באילת על חיובם בהיטל על העסקת עובדים זרים לאחר שהעסיקו מסתננים ללא אישור.

המסתננים, מהגרי עבודה ללא אשרה ממדינות אפריקה הועסקו על ידי המלונות באילת בין השנים 2008-2012. רשות המיסים הטילה על המלונות חיוב היטל בגין העסקת זרים למרות שעובדים אלה הועסקו ללא היתר העסקה כעובדים זרים.

רשתות בתי המלון ערערו על ההיטלים שנעים בין 10% ל-20%, כמו גם על הקנסות והפרשי הריבית וההצמדה שהוטלו עליהם. בנימוקי השומה טענה המדינה כי ביחס למסתננים מתקיימות התכליות שבגינן נחקק חוק ההיטל, לרבות הקטנת הפער בעלויות העסקת עובד זר לעומת עובד ישראלי, וגילום העלויות בהן נושאת המדינה, בהן שהות העובדים הזרים בישראל.

זאת, בעוד המעסיקים הם המרוויחים העיקריים משהותם של העובדים הזרים בישראל. בהקשר זה טענה המדינה כי תכליות אלה מתגשמות עוד יותר בהקשר למסתננים, כאשר מדובר בתופעה אשר המדינה מבקשת למגר, ובמיוחד לנוכח העובדה שהגדלת היקף העסקתם עשויה לעודד מהגרי עבודה לחדור לשטח ישראל ולבקש בה מקלט, דבר אשר עשוי לפגוע בתעסוקתם של אזרחי ותושבי ישראל.

בית המשפט קיבל את עמדת המדינה וקבע כי נוכח תכליתו של חוק ההיטל, יצירת תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים על ידי ייקור העסקתם כדי לצמצם את הפער בין עלויות העסקה של עובד זר לבין עלויות העסקת עובד ישראלי, מתחייבת פרשנות לפיה מסתננים הם "עובדים זרים" לצורך חוק ההיטל.

זאת, כמדיניות של העדפה מתקנת על רקע מסקנתו של המחוקק בדבר ההשפעה השלילית של העסקת עובדים זרים על שוק העבודה בישראל. תכליות אלה מתקיימות גם ביחס למסתננים המגיעים לישראל ומבקשים לעבוד בה, ללא תלות בסיבת הגעתם.

משכך קבע בית המשפט כי משהוחל ההיטל על העסקת עובדים זרים בעלי היתר עבודה בישראל הכפופים למכסות בענפי התעסוקה, הרי שיש להחילו מקל וחומר גם על עובדים שהסתננו לישראל, לא קיבלו היתרי עבודה בישראל, ולא נקבעו לגביהם מכסות.

עוד קבע בית המשפט כי פטור מהיטל במקרה של מסתננים, יכול דווקא לעודד העדפת העסקת עובדים זרים שאינם ברי הרחקה, על פני עובדים זרים בהיתר ועל פני תושבי ישראל, ומשכך לעודד המשך הסתננות לישראל לצרכי פרנסה – תופעה שהמדינה מבקשת למנוע.

בית המשפט קבע בהחלטתו כי "העובדים לא הוכרו בתקופה הרלוונטית כפליטים. אין חולק על כך שיש לאפשר להם לחיות ולהתפרנס בכבוד, כל עוד הם נמצאים בתחומי המדינה. עם זאת, ההיטל אינו מוטל על העובדים, אלא על המעסיקים, וזאת כאמור, למעשה, כדי ליצור העדפה מתקנת לטובת עובדים ישראלים. כל עוד לא יוכרו כפליטים, וכל עוד לא הוחרגה העסקתם מפורשות, מתחולת ההוראה בדבר תשלום ההיטל, אין מקום להחיל לגביהם פרשנות, החורגת מלשונו של החוק ומתכליתו".

עוד דחה בית המשפט את טענות המערערות שכוונו להעדר הצדקה מוסרית או כלכלית לגביית ההיטל נוכח היתרון שצמח למדינה כתוצאה מהעסקת העובדים, גם אם העסקתם הקלה על המדינה במישורים מסוימים, שכן העסקת העובדים שירתה את האינטרס של בתי המלון נוכח המחסור בכוח האדם שנוצר בעקבות ביטול מכסות העובדים הזרים בתחום המלונאות באותה תקופה.

בית המשפט גם אימץ את עמדת המדינה לפיה ההעסקה פגעה בפועל בהעסקת עובדים ישראליים בבתי המלון, "שכן אלמלא הועסקו מבקשי המקלט בעבודות חדרנות וניקיון, צפויים היו בסופו של דבר למלא משרות אלה עובדים ישראליים, אשר היו זוכים לתנאי העסקה טובים יותר על ידי המלונות, משיקולים כלכליים ברורים של ביקוש והיצע העבודה".

בית המשפט הטיל על המערערות הוצאות בגובה 150,000 שקל נוסף על חיובן בתשלום ההיטלים האמורים.