העליון דחה את בקשת רשות הערעור של ניצולי שואה ממרוקו

ניצולי שואה | אילוסטרציה: shutterstock

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור של ניצולי שואה ממרוקו, וקיבל את עמדת בית המשפט המחוזי, שקבע כי ניצולי השואה ממרוקו אינם זכאים לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. הקביעה נסמכה על כך שהזכאות לפיצויים נסמכת על לפי הזכאות בחוק הגרמני, בעל הקריטריונים הנוקשים. בית המשפט העליון ביקר את המדינה, אשר יוצרת הפליה בין ניצולי השאה, אך קבע כי אין באפשרותו של בית המשפט להתערב בחוק. כמו כן נכתב בפסק הדין כי באפשרותו ותפקידו של המחוקק לשנות את החוק כך שתמנע אפליה זו.

את יוצאי מרוקו ייצגו בהליך עוה"ד דוד ידיד ודורון עצמון, ממשרד דוד ידיד עורכי דין ונוטריון.

בפסק הדין מסביר כבוד השופט הנדל כי הדיון עוסק ב"נקודה המשפטית בלבד", אך לצד זאת חשוב להדגיש כי אין עוררין על כך שיהדות מרוקו סבלה במהלך מלחמת העולם השניה מהתעמרות שלטונית תחת משטר וישי, אשר יסודותיה אנטישמיים. כמו כן, גם אין תפקידו של ההליך המשפטי לקבוע קביעות היסטוריות. לפי היסודות המשפטיים הקיימים, לא הוצג בסיס עובדתי מספיק לטענה כי משטר וישי הוא "גרורה" של גרמניה.

כבוד השופט אלרון הוסיף בהחלטה כי "אל אף שמבחינה מעשית דין הערעור להידחות, מצאת להעיר שתי הערות. הראשונה – שלילת זכאותם של המבקשים לפי החוק הישראלי והגרמני, אינה שוללת הכרה היסטורית בהיותם קורבנות הפשעים שחוללה גרמניה הנאצית".

"הערתי השניה נוגעת לעמדתה העקרונית של מדינת ישראל באשכר לזכאותם של המבקשים. אמנם אינם עומדים בתנאיו של החוק הקיים, אך המחוקק רשאי כמובן להרחיב את מעגל הזכאים במסגרת חקיקתית או מנהלית, ומתוך תקוה שבלב כי הנושא יובא לפתחו של בית המחוקקים, ראיתי לנכון להוסיף, יש קושי לא מבוטל בעמדתה המוצהרת של המדינה, לפיה המחוקק הגרמני הוא שיכתיב את המדיניות הישראלית בסוגיית מעגל הזכאים לפיצויים".

בהמשך מותח כבוד השופט אלרון ביקורת על עמדת המדינה – אין ספק כי להרחבת מעגל הזכאים לפיצויים יש השלכות כלכליות משמעותיות. ברור אפוא כי משיקולים תקציביים מבקשת המשיבה להקטין את קבוצת הזכאים לפיצוי. יחד אם זאת, ובניגוד לנטען על ידי המשיבה, נדמה כי המשמעויות הכלכליות למתן פיצויים גם במעגל רחב יותר אינן גבוהות כמו בעבר, נוכח מיעוטם של הזכאים להכרה אשר עודם בין החיים.