זה הזמן להחזיר את השלטון לעם

בית המשפט העליון בירושלים | צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

קץ הדמוקרטיה, הרס שלטון החוק, עיר מקלט לעברינים, ארדואניזציה – אלה רק מקצת מן הביטויים שנשמעים בימים האחרונים בהקשר לקידומם של שני החוקים המדוברים, חוק החסינות וחוק פסקת ההתגברות.

האמת, שאם היה מי שטרם שוכנע כי אין דבר דחוף יותר מקידומם של חוקים אלו, הרי שזעקות השמאל שהרקיעו השבוע שחקים – הוכיחו מעל לכל ספק כי שינוי זה הינו מחויב המציאות.

ברוב בכנסת ובממשלת ימין אין די לביטוי רצון הרוב בעם. על מנת ליישם את רצון הבוחר יש לנקות את האורוות בפרקליטות בבתי המשפט. וכל עוד הדבר טרם נעשה, לא ניתן יהיה ליישם בפועל את מדיניות הרוב הימני.

פליטת הפה של הפרשן אמנון אברמוביץ טרם הבחירות, לפיה, אם נתניהו מעוניין בשנה נוספת בכלא הרי שעליו למנות את יריב לוין לשר המשפטים הבא – חשפה את הגלוי לכל כי מערכת האכיפה במדינה שולטת על נבחרי העם באמצעות כוחה המופרז.

השמאל השולט בחונטה המשפטית על כלל אגפיה, מתעב את הימין בכלל ואת בנימין נתניהו בפרט, בהיותו זה שמסוגל להנציח את שלטון הימין בארץ. אלא שניתן היה לצפות מאלו המופקדים על החוק והצדק אשר רוממות שלטון החוק בלשונם, כי יניחו להשקפת עולמם האישית ולא יערבו אג'נדה אישית בעבודה מקצועית. התגוננות הימין מפני מעוז שמאלי זה, הפכה לקשה שבעתיים עקב הצבע המשפטי שניתן לכל החלטה שבעיקרה נובעת מתפיסת עולם שמאלנית.

המהפכה השיפוטית

היה זה אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון שהפך את המעוז המשפטי בגבעת רם לבן-מעמד של קיסרות על, ושינה את ייעודו של מוסד הייעוץ המשפטי מעזרה משפטית לממשלה לבצע את מדיניותה לשומר סף, המשמש למעשה בלם מפני ביצוע מהלכים.

מונחים כמו מבחן הסבירות, חוסר מידתיות והשקפת עולמו של האדם הנאור אשר נולדו במוחו האנליטי של ברק, הפכו החלטות שלטוניות במחי יד. המדובר בהחלטות פוליטיות פרופר אשר הפכו להחלטות משפטיות באמצעות מכסת מילים. המטרה המוסתרת הייתה, לרוקן את סמכויות השלטון מאת נבחרי העם ולהעבירן להכרעתו הבלעדית של בית המשפט העליון.

שני תהליכים הפוכים החלו להתחולל במקביל בראשית שנות התשעים. האחד, רוב בעלי זכות ההצבעה נתנו את קולם למפלגות הימין. וכך יצא שמלבד ממשלות רבין וברק שזכו לרוב בעקבות אובדן קולות לימין עקב פיצולים, שלט הימין ברצף בשלושת העשורים האחרונים.

מאידך, ממש בתקופה זו פרצה לה המהפכה החוקתית של נשיא בית משפט העליון אהרן ברק והחלה לצבור כוח. מתוך השקפת עולם של 'הכל שפיט' השתלטה מערכת המשפט על תחומים של הרשות המבצעת, לרבות נושאים מדיניים ובטחוניים.

'שודד ים משפטי', הגדרה קולעת זו שהודבקה לאהרן ברק על ידי אחד המשפטנים הדגולים בעולם ומצוטטת בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, מתמצתת למעשה את מהלכיו ההרסניים של העומד בראש הראשות השופטת בישראל. כישרון נדיר ומגלומניה אינסופית, חברו יחדיו להפקעת השלטון הדמוקרטי מזה הנבחר והעברתו אל מסדרונות בית המשפט העליון.

לאט ובטוח, כבש אהרן ברק עוד חלקה ונטל עוד נתח מסמכויותיהם של נבחרי הציבור, עד שכבר הורגלנו שכל פעולה שלטונית מחייבת הסכמה של שופטי 'העליון' ועליה כמובן להתיישב עם השקפת עולמם של היושבים במגדל השן.

בהברקה גאונית מבית מדרשו של ברק, נחשפנו בשנים האחרונות לביטולה המוחלט של 'זכות העמידה בבית המשפט' שהייתה עד אז ערך בסיסי בכל הגשת עתירה. ההיגיון העומד מאחורי הביטול הינו פשוט וגאוני כאחד. כיצד ניתן לשלוט בהחלטות הממשלה כאשר הן אינן מונחות לפתחו של בית המשפט? ברק מצא נוסחה לפיצוח השיטה. כל אזרח או גוף כלשהו בישראל ומחוצה לה שדעתו אינה נוחה מפעולה שלטונית כלשהי, מוזמן אחר כבוד להתדפק על דלתו של בג"ץ ולהשיג על החלטות הממשלה.

הטענה שאמורה הייתה לדחות את העתירה על הסף, היא השאלה הבסיסית: מה זיקתו של העותר לנושא העתירה. אולם כעת, זו הפכה כלל ללא רלוונטית, שכן לכל אחד הזכות לעתור.

קבלת הפנים שהשינוי זכה לה, הייתה מכובדת לכל הדעות. שטיח אדום נפרש בפניה. ההזדמנות שמעניק העותר לשופטים להתערב בעוד סוגיה שלטונית, בהחלט ראויה ליחס של כבוד ואף לפטור מוחלט מהוצאות משפט.

העותר שצץ משום מקום וקובל על כך שאין זה ראוי כי ייסלל כביש בישוב כלשהו בשומרון מאחר ומדובר בקרקע פלסטינית, לא נשאל מה עניינו האישי בעתירה, ומדוע בעלי הקרקע אינם מתכבדים לעתור בעצמם.

בצורה זו, נפתחו שערי הבג"ץ בפני שלוחיו הישירים של האויב הפלסטיני, כמו גם ארגוני שמאל אנטי ישראליים מאירופה. הללו למדו היטב כי בכוחם לספק את התיאבון הרב של המשפטנים, ותוך שילוב אינטרסים הועברו סוגיות מדיניות וביטחוניות להכרעתו של בית המשפט העליון.

הכוח המכריע

תלמידיו של ברק, שופטי בג"ץ כיום, ממשיכים את מורשתו תוך שהם שמים עצמם כערכאת ערעור עליונה העומדת מעל כל החלטה ממשלתית, וממשיכים ליטול לעצמם סמכויות נוספות לרוב.

הריסת בתי מחבלים היא דוגמה מובהקת לכך. החלטה זו, שהינה ביטחונית ממדרגה ראשונה, הפכה בישראל לסוגיה משפטית. השופט המלומד, גם אם מעולם לא הציג את כף רגלו בשטח אויב, יאלף בינה את אלוף הפיקוד ואת פקודיו הכיצד ניתן למנוע את הפיגוע הבא ובעיקר באלו כלים לא ניתן לפעול.

כך גם הוצמדו הוראות בג"ציות קפדניות לכל הרס בית של מחבל נתעב, ובמקרים לא מעטים נמנע מגורמי הביטחון לשמור על ביטחונם של אזרחי המדינה בשל מחסום משפטי שהציב בג"ץ.

החזקת שבויים של חיזבאללה במטרה שיהוו קלף מיקוח לצורך של חילופי שבויים, אף היא נפסלה על ידי 'העליונים' בפלפולים משפטיים תוך התעלמות מהעובדה שהשופטים אינם זכאים לקבל החלטות בנושאי ביטחון.

באותה מידה, הופקעו סוגיות אזרחיות מידי הממשלה הנבחרת והוענקו חינם אין כסף לשופטי העליון. החלטות ממשלה הנוגעות לניהול המשק, ואשר השלכותיהן נאמדות בתקציבי עתק הוכרעו לא במשרד האוצר, כי אם בלשכה המשפטית של קיסרי הבג"ץ.

סוגיית מכירת זיכיון הגז שאותר במעמקי המים הטריטוריאליים של ישראל, זיכיון – אשר עתיד היה להפיק למדינה רווחים של מאות מיליארדי ש"ח, הינה סוגיה המהווה דוגמה מובהקת לכך. המהלך נבלם במידת מה על ידי קבוצת משפטנים שמעולם לא נבחרו ואף לא הוסמכו לקבל החלטות כלכליות. הופעתו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו בפני בית המשפט העליון לא הזיזה כהוא זה למשפטנים המכובדים, והם, כלאחר יד, פסלו את החלטתה של הממשלה הנבחרת תוך כדי הסבת נזק אדיר למשק הישראלי.

סוגיה נוספת שהספיקה לשקוע בתהום הנשייה הינה הפרטת בתי הסוהר בישראל. לאחר שההחלטה על כך כבר התקבלה ואף הוצע מכרז לצורך כך והושקעו מיליונים רבים, ואפילו הוכרז על זוכה במכרז כששיקולים כלכליים מובהקים עמדו ביסודו של המהלך – אך לפתע, הכל נבלם. דבר לא מנע מעריצי המשפט לפסול זאת באבחת מקלדת, תוך כדי הסברים משפטיים מלומדים בדבר חוסר סבירות, מידתיות וכיוצא באלו.

עולה על כולם הינו חוק הגיוס שחוקק בכנסת ונפסל, שמעו טוב – לא פחות מארבע פעמים. רוצה לומר, אתם, חברי הכנסת, שלוחי רוב העם, אינכם מיצגים נכוחה את הציבור ששלח אתכם. לעומת זאת, אנו, פקידים שמונינו על ידי עצמינו ומעולם לא עמדנו ולא נעמוד למבחן ציבורי, יודעים היטב כיצד יש לנהוג בסוגיית הגיוס.

מי כאן דמוקרטי

במסגרת הוויכוח אודות הגבלת כוחו של בית המשפט נטען על ידי דוברי השמאל כי מספר החוקים שנפסלו על ידי בג"ץ בשלושת העשורים האחרונים הינו מועט וכי אין זה חריג ביחס למדינות אחרות. אך מה שלא נאמר – תוך הסתרה מכוונת – הוא שאימת הבג"ץ המרחפת מעל כל הצעת חוק גרמה לכך שקיימים אין ספור חוקים שכלל לא הבשילו לכדי הצבעה בכנסת, בשל הייעוץ המשפטי המוקדם שקיבלו המחוקקים. אלה שמעו אודות חוסר הסיכוי של החוק לעבור את 'מבחן בג"ץ' ונסוגו מהניסוח הצעת חוק או תיקון לחוק קיים.

לא בכדי היו אלו גדולי הדור שכבר לפני עשרים שנה יצאו להפגנת המיליון כנגד בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. החרדים, שסבלו פעם אחר פעם מנחת זרועו של בית המשפט הרגישו כי באו מים עד נפש וכי יש לזעוק את הזעקה בראש חוצות.

הילת קדושה מדומה אפפה באותם ימים את בית המשפט העליון ושופטיו. הציבור החרדי שהעז לשחוט את הפרה הקדושה ולדבר נגד כבוד בית המשפט העליון ונשיאו אהרן ברק, נחשב באותם ימים למיעוט חריג שאינו מכיר באושיות הדמוקרטיה. ביטויים חריפים שנאמרים כיום על ידי ראשי הימין על פלישתה של הזרוע המשפטית לתחומים לא לה, נדחקו ולא הועלו אפילו כבדל מחשבה.

מאז, חלפו שני עשורים, והנה – את מה שהבינו אז מנהיגי הציבור החרדי, מבין כיום כל אזרח במדינה, לרבות השמאל בישראל. העובדה שהאחרונים נלחמים בעד הותרת הסמכויות הנרחבות לבית המשפט, בתואנה שיש לשמור על הדמוקרטיה הנה זריית חול בעיני הציבור ורק מוכיחה שתאוות השלטון היא המדברת מתוך גרונם.

ומדוע? משום שהראשון שחוקק חוק עוקף בג"ץ היה יצחק רבין המנוח, שכזכור עמד בראש מפלגת שמאל. זו, שכדי לזכות בתמיכת ש"ס בממשלתו העביר בכנסת את חוק הבשר הכשר, לאחר שבג"ץ התיר יבוא בשר פיגולים לארץ.

השמאל הזועק על הרס הדמוקרטיה איננו יותר דמוקרטי מהימין. להיפך, הוא נגד שלטון העם. העניין הוא, שהעם – שברובו משתייך למפלגות הימין – מעוניין בממשלה ימנית, והשמאל האנטי דמוקרטי מצא דרך להמשיך ולאחוז בהגה השלטון למרות הכרעת הרוב. חציית הכביש בגבעת רם מהכנסת אל עבר בית המשפט העליון הייתה עד היום בהחלט אופציה מצוינת לכך.

הפיכה בחסות 'העליון'

במבט לאחור על מערכת הבחירות שזה עתה נסתיימה, נראה כי לבחירת העם הוצגה מצד אחד מדיניות ממשלת הימין על כל הישגיה – הכלכליים והביטחוניים, ומן העבר השני התגובה הייתה בשפה אחרת לחלוטין. מרכולתה של 'כחול לבן' התמקדה בהצהרה שראש ממשלה החשוד בפלילים אינו ראוי לכהן בתפקידו. ומה יש לכם להציע בנוגע לכלכלה ולביטחון? תשובה על כך לא ניתנה מהטעם הפשוט, שהנושא כרגע הוא הדחת ראש הממשלה באמצעים משפטיים ולא באמצעות רצון העם בשינוי מדיניות.

פרקליטות המדינה נשלטת בידי אנשים בעלי אג'נדה מסוימת. הללו מרגישים שגנבו להם את המדינה וכי מבחינתם, המסקנה המתבקשת היא ניסיון הפיכה בצורת תפירת תיק למועמד הלא רצוי. בנימין נתניהו שהוכיח פעם אחר פעם כי הוא מסוגל לשמר את מצביעי הימין, הוא היעד להפיכה. אם נצליח לסלק אותו מהאזור, קיים סיכוי טוב שהשמאל יחזור להגה השלטון – כך לפחות חושבים גורמים אלו.

התוצאות בקלפי לפני כחודש וחצי היו בין היתר הצבעת אי אמון מוחלט במערכת המשפטית על שתי זרועותיה – הפרקליטות ובית המשפט. דבר העם שנאמר בצורה דמוקרטית מוחלטת מהווה סטירת לחי מהדהדת לשלוחות השמאל במערכת המשפטית.

ניתן להבין ללבם של השמאלנים שמרגישים כי הפעם לא רק הזרוע המחוקקת והמבצעת תהיה בראשות הימין, כי אם גם זו המשפטית. מדינת תל אביב שברה את השיא של עצמה בעוצמת ביטויי ההפחדה על מדינה דיקטטורית שמתהווה כאן. .

חול בעיניים

אלא שגם מאושיות השמאל ניתן לצפות למידה מסוימת של הוגנות. לקרוא לפסקת ההתגברות קץ הדמוקרטיה כשההפך הוא הנכון – הפקעת ההחלטות מידי פקידים ממונים והשבתם לנבחרי העם – זו נבזות ממש.

גם העליהום שמייצרים אבירי השמאל סביב חוק החסינות – שבסך הכל מחזיר את המצב שהיה לפני חמש שנים לקדמותו – גם הוא זריית חול בעיני הציבור. הצורך בחוק ברור: כשבפרקליטות המדינה מייצרים סעיף עונשין חדש מיוחד עבור בנימין נתניהו – זה הזמן שנדרש לשמר בו את רצון הרוב בעם. ובעת שסיקור אוהד בגוף תקשורתי כלשהו נחשב לראשונה בתולדות המשפט כעבירת שוחד, יש לעצור זאת בכל האמצעים האפשריים.

מלחמת השמאל 'בעד שלטון החוק' מעולם לא הייתה שקופה יותר. נראה כי המאבק כעת מתעצם לדרגות שלא עמד בהם מעולם. מבחינתם, זה להיות או לחדול. כוחות חזקים בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט חברו יחדיו לשמר את המעוזים בהם הם התבצרו מאז המהפך בשבעים-ושבע.

יללות התנים המושמעות אודות החשש לדמוקרטיה, הן ניסיון אנטי דמוקרטי של המיעוט בעם לשמר את שליטתו באמצעות זרועות המשפט. אכן, הגיעה העת לערוך שינוי יסודי ולהחזיר את השלטון לעם.