מי שזוכר את העליה הגדולה מברית המועצות, לא שוכח את המכוניות המרובעות – בדרך כלל ירוקות – שהגיעו יחד עם המוני העולים • מנדי ריזל סוקר לביזנעסופ"ש את עולם ייצור הרכב הרוסי שלא ממש מצליח לפרוח
מנדי ריזל 30.01.2020
מפעל חברת המכוניות הרוסית גא"ז | צילום: Алексей Трефилов, ויקיפדיה בשבוע שעבר סקרנו ב'ביזנעס' את רכב השרד של הנשיא הרוסי פוטין שהגיע ארצה, אף על פי שרב הנסתר על הגלוי, במה שהסובייטים מפרסמים על אודות הלימוזינה הנשיאותית, מדגם סנאט של חברת 'אורוס' (Aurus) הרוסית.
פוטין, ציינו שם, דחה בעבר רכב רוסי שהציעה חברת זיל המקומית.
זיל? בארץ מכירים בעיקר לאדה. אז בואו נדבר על לאדה ועל זיל ועל וולגה וגא"ז ואורל – חברות ודגמים "מייד אין ראשה".
את לאדה – Ла́да מכירים, בעיקר מי שחצה את גיל ה-30: בסוף שנות ה-80-תחילת שנות ה-90, הגיעו לארץ המוני יהודים (ולא רק) ממדינות ברית המועצות לשעבר, וחלקם – כך סיפרה אז האגדה – הגיעו עם הלאדות שלהם. אבל לא רבים יודעים שבשנת תשנ"א, לאדה פתחה סוכנות למכירת מכוניות בישראל, במעוז אולמות התצוגה של יבואניות כלי הרכב הגדולות, רחוב המסגר. גם היום נמצאות ברחוב אולמות תצוגה רבים, אך הוא הולך וננטש בידי עולם הרכב.
בישראל, לאדה שמה בפוקוס את הדגם המוכר שלה: ריבה, הזכורה בזכות עיצובה הריבועי והתבססה, בגדול, על פיאט 124, שיוצרה שני עשורים קודם לכן.
בחזית הלאדה עמד מנוע 1.5 ליטר, עם 77 כוחות סוס, גיר ידני בן 4 הילוכים והאצה עצובה של 16.5 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש. המחיר עמד על 26,500 שקלים בלבד. לריבה הייתה מתחרה מבית, סמארה, שהייתה גם מתחרה ראש בראש, של סקודה פייבוריט הצ'כית; גם כדי לזכור אותן, צריכים להיות בני 30 פלוס. אני זוכר כילד, בשכונה של עולי רוסיה הסמוכה לשכונת מגוריי, את הלאדה והסקודה האלו.
האמת שהתייחסנו אליהן בזלזול מה. מעניין לראות – במרחק של 30 שנה – כיצד סקודה התרוממה לגובה והפכה למותג נחשק (ע"ע סקודה סופרב) ואילו מתחרתה, לאדה, עדיין נאבקת על קיומה בשוק הרוסי בעיקר.
לאדה אחרת שהצליחה קצת יותר מריבה היא ניבה. רכב 4X4 קשוח למדי, שמיוצר עד עצם היום הזה. הוא נראה פשוט, אבל שמו יצא למרחוק בקרב הג'יפאים ולא רק. במרוצים ברחבי העולם, בהם ראלי פאריס-דאקר, הגיעה הניבה לאחד מ-5 המקומות הראשונים. בארץ, בשנות ה-90, שווקה הניבה עם מנוע בנזין 1.6 ו-76 כ"ס, במחיר תחרותי של 33,850 שקלים.
לפני כשנה וחצי, הציגה לאדה במוסקבה את המחליפה של ניבה – וויז'ן. היא נראית מתקדמת ועיצובה מרשים, כמו גם תא נוסעים הדור. לריבה יוצרה מחליפה בשם ווסטה.
במאי 2016 דיווחנו, כי חברת 'קרסו מוטורס', שמייבאת ארצה את דאצ'יה הרומנית, "חתמה על חוזה הפצה ושיווק, עם חברת JSC AVTOVAS, יצרנית לאדה, כדי לעשות לה שוב עליה. "עדיין לא ברור מתי יגיעו הדגמים לארץ, ומה יהיה מחירם, ובכלל – אילו מתוך שבעת הדגמים של החברה, יגיעו לאולמות התצוגה בארץ הקודש. ככלל, החברה מייצרת כיום שבעה דגמים שונים: גרנטה, קלינה, ווסטה, פריאורה, אקס-ריי ולארגוס. ב'קרסו' סיפרו אז, כי "התקשרות זו תואמת את אסטרטגית הצמיחה של קרסו מוטורס, וחבירה למותגים הקשורים לקבוצת רנו-ניסאן – משום שרנו-ניסאן מחזיקים ב74% מ-AVTOVAS.
"בחודשים הקרובים נגבש עם היצרן את האסטרטגיה להשקת דגמי LADA בישראל". אלא שלא רק חודשים חלפו; כבר 4 שנים כמעט עברו מההכרזה ההיא, אפילו נעמה יששכר הספיקה בינתיים לשוב ארצה, ולאדה נותרה תקועה ברוסיה.
עוד מילה אחת על לאדה: ב-2019 נחשף רכב ספורט של החברה הרוסית, וסטה TCR. הוא מתחרה ברוסיה במסלולי מרוצים ונראה בהחלט בחור רציני.
—
היצרנית הראשונה לכלי רכב ברוסיה היא כנראה זיל – ЗИЛ, אשר הוקמה ב-2 באוגוסט 1916, תחת השם המבטיח "חברת כלי הרכב המוסקבאית". ראשי התיבות של זיל הם, ברוסית: "מפעל על שם ליחאצ'וב" – שהיה מנהל המפעל. 100 שנה אחר כך, ב-2016, החברה נסגרה.
בין לבין, תהפוכות רבות עברו על זיל. כמו לדוגמא, שינוי שמה ל'זיס', לאחר המהפכה הקומוניסטית, על שמו של סטאלין. זי"ס, ראשי התיבות, ברוסית, של "מפעל על שם סטאלין".
מייסדי החברה תכננו ליצר תחילה, 150 משאיות מדגם F15 של פיאט – בתיאום עם החברה האיטלקית – עד מארס 1917. אך 'מהפכת אוקטובר' שהביאה לעליית הקומוניזם והתקופה המתוחה שקדמה לה, טרפו את הקלפים. ב-15 באוגוסט 1918 הולאם המפעל והפך למוסך לתיקון כלי רכב.
מכונית המנהלים הרוסית של אותם ימים, זיס 101, הייתה מרשימה מאוד וגם חזקה: מנוע V8 בנפח 5,800 סמ"ק ו-90 כוחות סוס, עם מהירות מרבית של 115 קמ"ש. 101 ספורט הגיעה למהירות של 162 קמ"ש – שזה בערך כמו שתקנו היום, מכונית שמגיעה עד 400 קמ"ש.
במלחמת העולם השנייה, נדד המפעל לעיר אוליאנובסק ומשם להרי אורל בעומק רוסיה, לעיירה מיאס, שם הוכן עבורם כפר עובדים מיוחד וגם חברה חדשה למכוניות ששמה אוא"ז. אוא"ז מייצרת עד עצם היום הזה רכבי שטח ומיניבוסים, הדגם האחרון, פיק-אפ, יוצר ב-2008. גם ברוסיה הוא נדיר למדי.
כדי לסייע במאמץ המלחמתי הרוסי, עבדו עובדי חברת המשאיות הסובייטית סביב השעון, יומם ולילה, בחורף הקפוא של 1941, במטרה לייצר כמה שיותר משאיות – שיוצרו בשלימותן במפעל. ב-8 ביולי 1944 יצא משלוח המשאיות הראשונות אל החזית, ועד סוף 1944 נשלחו 3,000 משאיות מדגם אורל, במשקל 3 טון האחת.
זיל המשיכה אחרי המלחמה לייצר כלי רכב משפחתיים, וייצור המשאיות הפך למותג בפני עצמו תחת השם אורל. בשנות ה-60 החל יצוא של אורלים למונגוליה ולגרמניה. לאורך השנים קטפה המשאית שלל תארים, בתחרויות במדינות ברית המועצות. בשנות ה-90, עם התפרקות הקומוניזם, חווה המפעל ירידה חדה במכירות: מ-31,371 יחידות ב-1991 ל-2,489 מכוניות בלבד ב-1998.
עם הזמן המכירות שבו ועלו והחברה מוכרת היום כ-15,000 משאיות מידי שנה, כולל משאיות לתעשיית הנפט עם הנעה 8X8. הדגם האחרון שלה, מיולי 2015, הוא אורלNEXT – משאית קשוחה, שמיועדת לנסיעה בכל תוואי ומזג אוויר, ומשרתת בעיקר את הצבא הרוסי. היום זו יצרנית המשאיות הגדולה ביותר ברוסיה.
עדיין מחזיקים ראש? הישארו עמנו: אורל נקנתה ב-2011 על ידי חברת גא"ז.
גא"ז – ГАЗ נוסדה ב-1 בינואר 1932, בהתאם להסכם בין ממשלת ברית המועצות לחברת פורד. מטה החברה נמצא בעיר ניז'ני נובגורוד (גילוי נאות: לפני חתונתי שימשתי שם בשליחות בישיבת חב"ד, במשך חצי שנה. געגועיי) שהיא העיר החמישית ברוסיה.
גא"ז ראשי התיבות של מפעל כלי הרכב על שם גורקי. גורקי היה שמה של ניז'ני נובגורוד, בין 1932 (השנה שבה הוקם המפעל) ל-1991. אפרופו גורקי – הלוא הסופר הרוסי אלכסיי מקסימוביץ' פשקוב, שהוכר גם בשמו מקסים גורקי והיה סופר רוסי ופעיל פוליטי בולט באותם ימים – הנה הזווית היהודית: ב-1913, למחרת הזיכוי במשפטו של מנחם מנדל בייליס (עלילת הדם המפורסמת ביותר במאה ה-20) אמר גורקי: "חג היום לרוסיה! ניצחה האמת! הוציאו דיבה נפשעת על העם היהודי".
(ככל הנראה התמונה צולמה על ידו, במידה וזכות היוצרים שייכת לאחר, נשמח לפרסמה)
אם ביקרתם ברוסיה או באוקראינה, סביר להניח שראיתם את וולגה. שהיא למעשה רכב הנוסעים הפופולארי ביותר של גא"ז. מאז שנות ה-60 ועד 2010 יוצרו דגמים רבים של וולגה. בניגוד ללאדה – וולגה הייתה נחשבת למכונית שבה נסעו בעלי המעמד הגבוה. זכורני נסיעות במוניות וולגה – תחושת הרחבות שבהן, הייתה טובה עשרת מונים מזו של לאדה.
בשנות הקומוניזם נבנה דגם בסיסי של 75 כוח סוס ומהירות של עד 130 קמ"ש, לצד מכוניות ששירתו את שירותי הביטחון במדינה – עם מנוע 8 צילנדרים ומהירות של עד 170 קמ"ש. גא"ז וולגה, הייתה מכונית הנוסעים הסובייטית הראשונה, שנמכרה גם באירופה ובייחוד בבלגיה, שבה הוקם מפעל למכוניות גא"ז באנטוורפן. אבל לא רק כלי רכב משלל דגמים וסגמנטים: גא"ז יצרה לאורך השנים, גם נגמ"שים וטנקים ואפילו תותח מתנייע מדגם SU-76.
עם התפרקות ברית המועצות, סבלה גם החברה הזו מירידה במכירות. אך לאחר שיתוף פעולה עם קרייזלר העולמית, החל המפעל, בראשית שנות ה-2000, לייצר כלי רכב חדשים כמו וולוגה סייבר שב-2010 פסק ייצורה. במקביל לחברות הרכב הרוסיות שלא התרוממו, יצרניות אירופאיות ויפניות, ביססו את מעמדן ברוסיה, ונדמה שפוטין הוא בין הבודדים, שעוד מתעקשים לנסוע על רכב מתוצרת רוסית.
ואולי, אולי יום אחד נזכה לנסוע גם בארץ הקודש, במכוניות רוסיות חדשות.