מה בין פאריז לקראקס? ■ השמאל ומלחמתו בכלכלה וביהודים

צילומים: עיסאם רימאווי, סרז' אטאל, מנדי הכטמן, עמוס בן גרשום. פלאש 90

תגידו, שמעתם על מה שמתחולל בוונצואלה? שמעתם מה קורה בצרפת? (פרט לוועידת השלום ההזויה). לא. גם אם כן, בוודאי לא נחשפתם לעוצמת האירועים ולמשמעותם.

למרות ההבדלים התהומיים בין שתי המדינות, ישנו קו שמחבר ביניהן מעבר לשנאת ישראל. ומעבר לעובדה שממשלותיהן הן ממשלות "שמאל".

אבל לפני הכל ניגש לעובדות. בחודש האחרון שוטף את וונצואלה בכלל ואת הבירה קראקס בפרט, גל הפגנות אלימות שהולך ומתעצם. לגל ההפגנות נלווית עלייה דרמטית בפשיעה. מקרי שוד כבר הפכו לדבר שבשגרה. חטיפות לשם דרישת כופר לא מגיעות לכותרות הראשיות ובמבט מהצד נראה כי המדינה הדרום אמריקאית מדרדרת במהירות לאנרכיה. מלחמת אזרחים היא רק עניין של זמן.

וונצואלה, המדינה בעלת עתודות הנפט הגדולות ביותר ביבשת אמריקה ויש שיאמרו בעולם כולו, עומדת לפני חדלות פרעון. האינפלציה כבר לא נמדדת בחודשים, אלא בימים… ערך המטבע המקומי צונח והוא כבר לא מהווה מטבע עובר לסוחר באף מדינה. המדינה עומדת לפני קריסה כלכלית מהדהדת.

הכתובת, יש לומר, הייתה מזמן על הקיר.

אגב, הקהילה היהודית במקום הצטמקה בשני העשורים האחרונים ב-60%. בסוף שנות התשעים חיו במדינה עשרים אלף יהודים, רובם בבירה. היום נותרו בה פחות מ-7,000 יהודים… הסיבה לכך היא גם הסיבה לקריסתה הכלכלית.

גן עדן עלי אדמות

קצת נתונים כדי שנבין על מה מדובר. שימו לב מה קרה בתוך שלוש שנים. ב-2014 עמד התוצר הלאומי על 23.570 דולר לנפש. שנה לאחר מכן, ב-2015 על 16,830 והשנה, גם אם לא תתרחש קטסטרופה, עשוי התוצר לעמוד על פחות מעשרת אלפים דולר. וזו מדינה בעלת עתודות נפט בלתי נדלות…

אה, אז אולי זאת הסיבה לקריסה הכלכלית, שכן מחירי הנפט ירדו בשנה הקודמת לשפל כמותו לא נרשם במשך שנים רבות. אולי. אבל ההידרדרות בכלכלת המדינה לא החלה אתמול, גם לא שלשום. למעשה, היא החלה כבר לפני 25 שנה, אולי קצת פחות.

עוד נחזור לזה בהמשך. בינתיים נשוב למספרים. אז ככה, חובה החיצוני של וונצואלה כבר עומד על 120 מיליארד דולר! אמנם נכון שהסכום אינו עומד לפירעון מיידי, אבל כבר השנה עליה לשלם שבעה מיליארד דולר. אין כמעט כלכלן שיסכים לשים דולר אחד על יכולתה שלא לומר כוונתה של המדינה לשלם אפילו לא חלק מהסכום.

האינפלציה אותה הזכרנו לעיל, כבר מתקרבת ל-300% בשנה. רק תארו לעצמכם מה המשמעות ביום-יום. זו אינה הסיבה היחידה לכך שמדפי המרכולים בבירה ריקים. ההערכות הן כי בעוד מספר חודשים, תגיע האינפלציה ל-500% ובשנה הבאה עלינו לטובה, על הוונצואלים קצת פחות, תעמוד האינפלציה על 1,600% (כן. קראתם נכון).

אז מה קרה? טוב, כאן נחזור לנקודת השבר שהחלה כאשר התרחשה הפיכה צבאית במדינה. בסיומה של אותה הפיכה התעוררה וונצואלה לעידן חדש – עידן אשליית הסוציאליזם. הוגו צ'אבס, נשיאה האנטישמי עד לפני שלוש שנים, ביקש להפוך אותה לגן עדן עלי אדמות.

נו, מי עוד הציע לעולם גן עדן במאה השנים האחרונות? כן. נכון. הקומוניזם הסוציאלי של ברית המועצות. שני הגנים האלה הפכו לגן "חובה". ברית המועצות התפרקה בדרך נס ללא מיליוני הרוגים, וונצואלה, כך לפי מקורות ב-CIA, עלולה לגלוש בחודשים הקרובים למרחץ דמים כתוצאה ממלחמת אזרחים עקובה מדם.

השילוב הקטלני: סוציאליזם ונאיביות

מלחמתו של צ'אבס בבעלי ההון עשתה את שלה. היהודים, אותם הזכרנו לעיל, שחלקם באוכלוסייה מעולם לא שיקף את חלקם בשכבת בעלי ההון, מיהרו לסגור מפעלים ולברוח. החוקים הפופוליסטיים נגד ה"עשירים", העניקו לצ'אבס (שמת לפני שלוש שנים) את אהדת העם, שמתקומם בימים אלה נגד שלטונו של היורש – ניקולאס מאדורו.

ההמונים ברחובות קראקס זועקים "אנחנו רוצים לאכול", דיווחו הכותרות בכלי התקשורת של המדינות הסמוכות. והסוציאליזם שוב הוכיח את יכולתו להביא גאולה לעולם. תזכרו זאת בפעם הבאה שסתיו שפיר מבקשת לחוקק את חוק השכירות ההוגנת.

ועכשיו, במעבר חד לצרפת, המדינה שהחליטה לדאוג לשלום באזורנו. המדינה שלא מצליחה לדאוג לשלום בעיר הבירה שלה עצמה. התקשורת הישראלית מדווחת לכם על הצפות ושיטפונות בפאריז ופרבריה, אך חוסכת מכם את הדיווחים אודות המהומות האדירות שפוקדות את הבירה הצרפתית בחודש האחרון, ואף מתפשטות לערים נוספות באירופה (כמו בריסל).

מה קרה? בכלל, מה מצבה של הכלכלה השנייה בגודלה באירופה? אז זהו, שגם פה, מעבר לשנאת יהודים, מאפיין די מוכר בימים של משבר כלכלי, שוב נמצאות טביעות אצבעותיו של הסוציאליזם ההרסני.

ככלל, צרפת היא מדינה של הסתדרות חזקה, אופס. לא. הסתדרות זה שלנו. שם קוראים לזה "איגודים מקצועיים". הפעם, אפילו הממשלה השמאלית, הסוציאליסטית, הבינה שעל מנת לשרוד חייבים לערוך רפורמות בשוק העבודה.

במסגרת חוקים חדשים יוקטנו הפיצויים לעובדים, תינתן למעסיקים אפשרות קלה יותר לפטר עובדים ויצומצמו האפשרויות לערער על החלטותיהם של בתי הדין לעבודה. כל אלו הוציאו מאות אלפים לרחובות להפגנות שהחלו במרץ ונמשכות עד היום אם כי בעצימות נמוכה יותר לנוכח העובדה שהממשלה התקפלה פעם אחר פעם.

אבל המהומות לא שככו במיוחד בשל העובדה שחלק לא מבוטל מהמשתתפים הם מהגרים צעירים ומשועממים נטולי עבודה שהקצבאות הממשלתיות מאפשרות להן לכלות את יצר ההרס שלהם בניידות משטרה וברכוש ציבורי ופרטי. כאן כבר לא מדובר בנדיבות לבו של הסוציאליזם. במקרה הזה ישנה גם הנאיביות אליה נדחפה אירופה על ידי השמאל הקיצוני במשך עשרות שנים.

כך או כך, שתי המדינות הולכות ומדרדרות (למרות שאי אפשר להשוות את מצבן הכלכלי) ויהודיהן נוטשים במספרים הולכים וגדלים. לא צריך לספר לאיש מה קורה למדינה שנפרדת מיהודיה. ספרד ופורטוגל חוו זאת על בשרן.