מי יממן את המריצות

ההצבעה על התקציב לשנים 2021-2022 במליאת הכנסת | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

כותרת העיתון The Marker מתאריך 26.12.2022 זועקת: "אפקט נתניהו: המיליארדים לחרדים יובילו להתנגשות מול החילונים". כותרת זו נועדה בראש ובראשונה להיות מעין נבואה המגשימה את עצמה, כלומר יש בה קריאה לחילונים להתנגד לכסף לחרדים, אלא שגם נודף ממנה לא מעט ריח רע של שנאה. כמו כן, הכותרת חוטאת לבסיס "האמנה החברתית" שעליה מושתתת החברה: לכל קבוצה בחברה מגיעות זכויות ותקציבים מעצם היותה חלק מן הקולקטיב הישראלי. זכות זו היא מובנית ואינה מותנית בגחמות פוליטיות. בין המדינה לאזרח יש הסכמה לא כתובה, שהאזרח משלם מסים ומוסר ביד המדינה את הזכות להפעלת אלימות, ובתמורה הוא מקבל שירותים שונים מן המדינה וביטחון. רבים מן האזרחים אינם רואים עין בעין את חלוקת התקציב, אך חישוב התקציב הוא קולקטיבי, ומטרתו היא לאזן בין הצרכים והשאיפות של כלל האזרחים.

תקציב המדינה מוקצה לצרכים רבים: תיאטרון, ספורט, אומנות, עמותות, מלגות במסגרת אפליה מתקנת, משכורות עתק בשירות המדינה, פנסיות תקציביות וכו'. לא לכל ההוצאות האלה מסכימים כל אזרחי המדינה, אבל למדינה שמורה הזכות להוציאן. מדוע איפא מזדעק דווקא כאן העיתון? זאת ועוד, האם הייתה זעקה דומה כאשר הממשלה הקודמת הקצתה תקציבים מיוחדים לקבוצות מיעוט אחרות?

לדאבון הלב, מסע הדה-לגיטימציה לחלוקת התקציב נוגעת בסוגיה עמוקה יותר של היחס לשונה. חלק מן ההגדרה של אנשים כקבוצה היא "אנחנו מול הם (או מול האחר)", בדגש על המילה "מול". האחר יכול לשמש כשעיר לעזאזל – כמושא להאשמה וזעם, כאמצעי להגברת הגיבוש בתוך הקבוצה שלך, ואף כמראה הפוכה וכמודל שלילי להתנהגות. זהו טבעו של המין האנושי מאז ומעולם. במובנים רבים האוכלוסייה החרדית מוגדרת בישראל כ"אחר", למרות שבסופו של דבר יש שורשים משותפים לשתי האוכלוסיות – החרדית והחילונית. האוכלוסיות הללו חולקות שורשים זהים, הרבה ערכים משותפים, ומעל לכל אלה הן חולקות גורל משותף כאן בארצנו. ראוי לציין שהתהליך אינו חד-כיווני, שכן גם בקרב החברה החרדית יש הרואים בחברה החילונית את ה"אחר", שיש להתייצב מולו ולא לקרבו.

אולם מה שמטריד במיוחד בכותרת זו היא המרכזיות של הכסף, והצגת הסטראוטיפ, שיוחס בזמנו כלפי כלל היהודים, כלפי החברה החרדית. קשה לי להשתחרר מן התחושה שיש סממנים אנטישמיים בקרב חלקים מן החברה הכללית ביחס לחברה החרדית. עובדה היא שאלה עדיין מושכים קולות בקלפי. בד בבד, קיימת תחושה בקרב חלקים מן הציבור הכללי שישנו ניסיון של כפיית ערכים מצד החברה החרדית על החברה החילונית – דבר הנובע מראיית כל האוכלוסייה הדתית כמקשה אחת, ומחוסר יכולת להבחין בין החרדים שאינם מעוניינים לרוב בהשפעה מעבר לצורכיהם, ובין הציונות הדתית שחזונם הוא לשלוט בארץ. ברם, ברור שגם לחברה החרדית, כחלק מאוכלוסיית המדינה, יש זכות לקבוע, ברמה מסוימת, כיצד תיראה רשות הרבים. אף על פי כן, טוב תעשה ההנהגה הפוליטית החרדית אם תימנע מ"לדרוך על יותר מדיי אצבעות", ותדע את גבולות כוחה.