חזרנו לימי הביניים

משרד הביטחון תל אביב shutterstock

נושא המאמר אינו חדש, ולמעשה הוא מבטא מגמה שהתפתחה, והלכה ותפחה, משחר הקמת המדינה. אולם כעת, עם העברת הכנסת את חוק הפנסיות התקציביות לאנשי הקבע, מן הראוי לשוב ולדון בו.

בימי הביניים היה נהוג משטר פיאודלי, המבוסס על בעלי אחוזות,  המכונים "פיאודלים", אשר שלטו באופן מוחלט באיכרים, המכונים "ווסאלים" שגרו בשטחים שבבעלותם. הווסאלים היו נתונים באופן מוחלט למרות הפיאודלים שלהם. הם עיבדו את אדמותיהם, לעיתים לחמו למענם (בכלי נשק שהם עצמם יצרו), ונאסר עליהם  להחליף פיאודל. הפיאודל עצמו היה כפוף לדוכס, או ישירות למלך. משטר זה נהג בכל אירופה ואפילו באסיה בצורות שונות מעט, ולמעשה הוא היווה שלטון של עבדות ההמונים לאליטה קטנה ששלטה בעיני עצמה בחסדי הק-ל ומכוחו. מה שגרם לשינוי בשיטת שלטון זו היא המהפכה הצרפתית בשנת 1789, המהפכה הרוסית בשנת 1917, הקמת האימפריה הגרמנית על ידי ביסמרק בשנת 1871, והמהפכה התעשייתית בבריטניה שהחלה בשלהי המאה ה-18, ואחר כך בכל אירופה – והמהומות שהן הובילו בעקבותיהן.

אולם, סדנא דארעא חד הוא, ויצר האדם לא השתנה במרוצת השנים, וגם אנו חוזרים, לאט לאט,  באופן לא מבוקר ולא מודע, לתקופה הפיאודלית. ניקח, לצורך הדגמה רחוקה ודמיונית, את ישראל:

בפועל, הכלכלה הישראלית נשלטת על ידי מספר קטן של מונופולים הנשלטים מצדם על ידי מספר  מצומצם מאוד של אילי הון אחדים. לאילי ההון הללו יש השפעה מכרעת על החקיקה בכנסת, באמצעות מה שמכונה "לוביסטים" או תרומה (באמצעות ערבויות שמראש ידוע שיפרעו) למפלגות ולאישים פוליטיים, ובאמצעים אחרים. הם שולטים בתקשורת, שהיא בבעלותם או בחזקתם הכלכלית (באמצעות הפרסומות שהם מממנים בה). הם גם שולטים במידה מסויימת במערכת המשפט שמתמנית, בין השאר, על ידי אנשים פוליטיים, אשר עומדים לשירות האג'נדות שלהם (די לחכימא ברמיזה). כך, שמוקדי כוח החשובים במדינה נתונים בידי מספר מצומצם מאוד של בעלי עניין כלכלי – ולא  אידיאולוגי – אשר שולטים בחוקים, באכיפתם, במידע לציבור, ובשמירת המונופולים שלהם. וההמון? – ההמון לכוד במלכודות חוב, שרק הולכות ותופחות, מיואש מיכולתו להשפיע באמת, ומחזיק בציפיות נמוכות ביחס לעתידו הכלכלי.

אך לא די בכך. בתקופה הפיאודלית היה מעמד ביניים מיוחד ומיוחס, כמו  החיילים המקצועיים והכמרים (שהייתה להם השפעה רבה על נפשו של ההמון). כך גם היום; השירות הציבורי, אנשי הצבא והמשטרה, ועדי העובדים הגדולים, ולמעשה כל מי שיש לו כוח אמיתי לחולל שינוי, מרופד בתופינים; כמו הסכמים קיבוציים, פנסיות תקציביות, מילוי מקומות בדירקטורים שונים, וניהול חברות ציבוריות (כמו התעשייה האווירית). ההמון נמצא מחוץ למשחק הזה, וכוחו הולך ונשחק. מעניין, שבמקביל להגדלת הפנסיות התקציביות לגמלאי הצבא (מגיל 45 (!)), נדרשו העצמאיים להשיב את מענקי (!) הקורונה שקיבלו.