האם ניתן לקבל פיצוי על נזק נפשי שנגרם להורים בעקבות מות בנם בתאונת דרכים? גישת בית המשפט היא כי לנזק נפשי "ישיר" הנגרם לאדם המעורב בתאונת דרכים, נזק שהינו תוצאת תחושת הסיכון העצמי הנלוות לאירוע התאונה, מזכה את הנפגע לפיצוי על פי חוק הפיצויים. הדבר נלמד מלשון סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המגדיר "נזק גוף" בין היתר כ"ליקוי גופני, נפשי או שכלי". נשאלת השאלה האם אדם שנפגע נפשית מתאונת דרכים (מבלי שהיה מעורב בה) שארעה לבן משפחתו יכול לקבל פיצוי?
ליאור נגה 10.04.2020
נזק נפשי. אילוסטרציה | shutterstock מהו "נפגע משני" בתאונת דרכים?
בתי המשפט בישראל דנו רבות בסוגיית נזק נפשי לאדם כתוצאה מהפגיעה בקרובו במהלך תאונת דרכים.
בפסיקה נדונה סוגיה המתעוררת באותם מקרים בהם הנזק הנפשי ארע לאדם כתוצאה מהפגיעה בקרובו במהלך התאונה, אדם זה הוגדר בפסיקה כ"נפגע משני". במקרים אלו עלתה השאלה האם אותו "נפגע משני" זכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים בגין הנזק הנפשי בו לקה.
הפסיקה הכירה בהרחבת מעגל הניזוקים כך שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לפצות גם "נפגע משני" אשר הנזק הנפשי שלו הינו פועל יוצא עקיף של תאונת דרכים, יחד עם זאת נקבע כי הרחבת מעגל הניזוקים וקביעת גבולות האחריות אך ורק על פי אפשרות הצפיות של פגיעה נפשית כלשהי, לא מתקבלת על הדעת הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל הן מבחינת ההכבדה על מערכת המשפט.
כיצד בתי המשפט מחשבים פיצויים ל"נפגע משני" בתאונת דרכים?
קיימים מקרים בהם הורים שילדם נהרג בתאונת דרכים תובעים גם בשם עצמם בגין נזקים נפשיים. לדוגמא מקרה בו נטען כי מותו של המנוח נקבע בסמוך לאחר התאונה על ידי צוות מד"א שהגיע למקום ולאחר שנמסרה הבשורה המרה להורים, נגרם להם נזק פסיכיאטרי.
במקרה כזה עורך דין תאונות דרכים שמייצג את ההורים, יגיש לבית המשפט בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, על מנת שיבדוק אותם ויקבע את נכותם.
האם יש הבדל בין נפגע משני שהיה מעורב בתאונה לבין נפגע משני שלא היה מעורב?
לעניין זה נפסק כי הגדרת "נפגע משני" אין הצדקה להבחין בין "קרוב נוכח" באירוע התאונה, ל"קרוב נעדר", שלא נכח באירוע ו/או בזירת התאונה, אשר הנזק הנפשי ארע לו עם היוודע לו דבר הפגיעה ונפסק לעניין זה כי הלכה זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראייה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו, והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראייה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים שיפורטו להלן כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים.
מהם התנאים בהם "נפגע משני" יקבל פיצויים?
על מנת לתחום את גבולות האחריות של המזיק ביחס לנפגעי המשנה, נקבעו בהלכה הפסוקה 4 תנאים מצטברים להכרה בזכות הפיצוי של ניזוק משני בגין נזקי גוף לא ממוניים שאינם מוחשיים:
(1) הניזוק המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי (במקרים חריגים ניתן לפצות גם נפגע אחר);
(2) התרשמותו של הניזוק המשני מהאירוע הינה באופן בלתי אמצעי. אך אין לשלול את האפשרות כי קרוב שהתרשם מהאירוע מכלי שני ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין, יזכה אף הוא לפיצוי;
(3) קיימת קירבה סיבתית בין אירוע הנזק לנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני, אם כי אין הכרח כי תחול קירבה בזמן או במקום לאירוע הנזק;
(4) הפגיעה שארעה היא פגיעה נפשית חמורה שעולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת.
האם יש הצדקה להגביל את מידת הפגיעה הנפשית של "הנפגע המשני"?
אין ספק כי הגבלת מידת הפגיעה הנפשית בגינה זכאים לפיצוי נפגעי פגיעה נפשית משנית, בעייתית היא מכמה היבטים: היא נותנת עדיפות לנפגעים ישירים הזכאים להפצות בגין כל נזק נפשי קל כחמור על פני נפגעי נזק נפשי משני.
היא מציבה קושי לוגי בהצדקת האבחנה האמורה משום שלכאורה מי שנחשב "נפגע" לפי חוק הפיצויים או פקודת הנזיקין זכאי לפיצוי על כל נזק נפשי שנגרם לו, קל כחמור; היא מעמידה קושי משפטי ומעשי של תחימת הגבול בין נזק נפשי קל לנזק נפשי חמור והיא יוצרת שתי קבוצות נפגעים על ידי אבחנות שניתן לטעון כי אינן רלבנטיות. אלא שנראה לי כי הבחנה זו ראויה היא. זו דינה של הרחבת מעגל "הנפגעים" שהגבלה בצידה. הגבלה זו, שהיא פרי מדיניות שמצאה ביטויה בפסיקה, היא ככל הנראה "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי כזה, שמלכתחילה לא באו באופן טבעי בגדרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין ובגדרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.