הכל מעלין לירושלים ■ מבני ברק לירושלים ב-45 דקות?

צילומים: יוסי זמיר, נתי שוחט, פלאש 90

עולים לירושלים ומבקשים מהווייז את המסלול הקצר ביותר? סביר להניח שאם זה קורה בשעת ערב מאוחרת, תופנו לכביש 443. הפקקים האיומים של לילות השבועיים האחרונים מצליחים להוציא נהגים רבים משלוותם, מדעתם ואפילו ממכוניתם.

באחד הלילות יצאו נהגים מרכביהם והצטרפו לריקודיהם של מקורבי ברסלב לקולם של רמקולים אימתניים. הדרך מבני ברק לירושלים נמשכה בחלק מהמקרים יותר משעתיים! אבל זה זמני. אם ניסיתם בימים האחרונים לשאול את וייז דרך איפה כדאי לכם לרדת מירושלים, ברוב המקרים קיבלתם מסלול נסיעה קצר יותר דרך כביש 1.

זהו סיפורה של הדרך לירושלים וסיפורו של כביש 1 הישן, החדש, החדיש והמחודש, מאז ימי הטורקים ועד ימינו אלה. למעשה, ישנן מספר דרכים להגיע לירושלים, מצפון, מדרום, ממזרח וממערב. אך הדרך העמוסה ביותר היא זו שעולה ממישור החוף וחוצה קו אקלים בכניסתה אל שיפולי הרי יהודה.

הקיסר שעלה בעגלה

דרך זו, שלא השתנתה במידה רבה במשך יותר מאלפיים שנה, היא זו ששימשה את מרבית עולי הרגל בזמן הבית ולהבדיל אלף אלפי אלפים של הבדלות את הצליינים שעשו את דרכם לירושלים. הדרך הזו שנעה דרומה ומזרחה ממרכז הארץ כבר אלפי שנים, נוצרה מסיבות כלכליות, ביטחוניות וטכניות.

הנמל המרכזי ששירת את תושבי ישראל במשך שנים רבות היה נמל יפו. יפו הייתה מרכז סחר משמעותי מאוד לאורך ההיסטוריה. הדרך לבירת הממלכה היהודית יצאה מיפו ונעה כל העת דרומה ומזרחה בתוואי קרוב מאוד למה שאנו מכירים היום.

שער הגיא לא נחצב בידי אדם. הוא פשוט היה שם ושימש כמעבר בין ההרים המתגבהים משפלת יהודה. מה שמסביר את מבנה החאן הממוקם לצידו. מבנה שהיה למעשה אכסניית דרכים כמוה היו עוד כמה על התוואי ושירתו את משתמשי הדרך, חמוריהם ומאוחר יותר עגלותיהם, דליג'נסיהם ומשורייניהם. כיום נותר החאן כמבנה לשימור ואיש אינו עוצר לפוש בו. מאידך, רבים עוצרים למלא דלק בתחנה שמולו. לומר לך שאין חדש תחת השמש ועל הכביש.

במחצית המאה הי"ט החלו הטורקים לשפץ את הכביש שנסלל במקור על ידי הרומאים ושופר על ידי הצלבנים. בסוף המאה שוב שיפצו את הכביש וזמן הנסיעה התקצר לעשר שעות בלבד! רוב הנוסעים עשו את דרכם על גבי פרדות וחמורים. עגלות כמעט לא עלו את הדרך הארוכה והמייגעת. מספרים כי הקיסר האוסטרי, פרנץ יוזף, היה הראשון שעלה לירושלים בעגלה.

התוואי זז שוב ושוב

בכל זאת מתברר כי כבר אז הייתה דרך אלטרנטיבית לתוואי כביש אחד. דרך זו הייתה נוחה יותר, פחות תלולה וסיבובית וקראו לה 'דרך בית חורון'. מזכיר קצת את כביש 443. בדרך זו, צפונית לכביש אחד, נעו עגלות בה בעת שאף עגלון לא הרשה לעצמו לעשות זאת בדרך הדרומית אותה סיימו להרחיב בשבועות האחרונים.

שלטונות המנדט הבריטי השקיעו לא מעט בכביש אחד. הם זיפתו אותו והפכו אותו מדרך עפר סלולה לכביש של ממש. הם גם ביצעו מספר שינויים בתוואי על מנת להתגבר על מכשולים שונים ובהם הקטע המפותל שנקרא עד היום "דרך שבע האחיות". הם היו הראשונים להפחית את מספר העליות החדות בכביש אבל גם הם לא יכלו להתגבר על עליית הקסטל התלולה. אפשר לומר כי בזכותם נע תוואי הכביש מעט צפונה והעליות החדות הפכו מתונות יותר.

אך עדיין נותרו שני מקטעים קשים מאוד לטיפוס. הקטע שבין שער הגיא לשואבה בו מטפסת הדרך לגובה של 400 מטר באורך של ששה קילומטרים בלבד, והקטע שמתחיל בתחתית הקסטל כאשר מגיעים ממערב או זה המקביל לו ממזרח ששיפועו קשה הרבה יותר. שני קטעים אלה הקשו מאוד על המשתמשים בכביש והאטו את התנועה בצורה ניכרת.

גם לאחר שהבריטים עזבו את הארץ בתש"ח, חזרו ושיפצו את הכביש שוב ושוב. במשך השנים הורחב הכביש לשני מסלולים לכל כיוון, נבנו גשרים ומחלפים, הופחתו חלק מהשיפועים החדים, נבנו קירות תמך והתנועה בכביש גדלה אלפי מונים אך שני המקטעים הקשים נותרו פחות או יותר כפי שהיו. תלולים וקשים לנסיעה.

במאמר מוסגר חשוב לציין כי שני שינויים מהותיים בתוואי הכביש נערכו בחמישים השנים האחרונות. תוואי הכביש הוזז צפונה בעמק איילון כעשר שנים לאחר שחרור יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני, ודרומה לאבו גוש בשנות השישים. עד היום ניתן לנסוע בתוואי הישן בשני המקרים.

פחות משישה חודשים

אך עדיין, אותם שני מקטעים קשים בין שער הגיא לשואבה ובקטסל, הקשו על התנועה בכביש שחיבר את עיר הבירה עם מרכז העסקים והכלכלה. אותם שני מקטעים נותרו צרים ותלולים שלא אפשרו ליצור שולים רחבים דיים להתמודדות עם עומסי תנועה ותאונות דרכים.

בשבועות האחרונים הושלמה למעשה התוכנית להרחבת הכביש. רוחב הכביש לפני השדרוג עמד בחלקו הגדול על כ-27 מטר, עם סיום העבודות עומד רוחב הכביש על 45 מטרים! אבל מה שהרבה יותר מעניין הוא מיתון השיפועים והעקומות החדות בכביש.

על מנת לעשות זאת הגביהו את הכביש בקטעים רבים עד לגובה של חמישה מטרים מגובה התוואי המקורי. בכך הצליחו למתן את השיפועים החדים שאפיינו בעיקר את המקטע שבין שער הגיא לשואבה. על מנת להתגבר על העליות החדות משני צידי הקסטל, נחצבו מנהרות בעומק ההר ונבנה גשר עליו כבר נוסעים כיום היורדים מירושלים. הגשר גם ביטל את 'סיבוב מוצא' החד והמסוכן.

קצב העבודות מעורר השתאות ואם מצאתם את עצמכם עומדים בפקקים בחודש האחרון, תופתעו לגלות כי בעוד פחות ממחצית השנה, יושלמו עבודות הרחבת הכביש לכל אורכו (המרכזי) עם פתיחת מנהרות הקסטל וסיום גשר מוצא. סבלנות זה כל מה שנדרש. ספק אם בעוד שישה חודשים הוייז יפנה אתכם לכביש 443.