העידן הדיגיטלי: "איפה זה האינטרנט הזה? אני רוצה ללכת לשם"

"תלך לסניף שיש בו קופות", אמר לו הפקיד בסניף לאומי אליו הגיע בשני אוטובוסים. "לא הבנתי. פה זה לא בנק? חיפשתי סניף שפתוח ביום שישי ואמרו לי בטלפון שאצלכם פתוח. עשיתי את הדרך לכאן במאמץ רב. אני כבר לא איש צעיר ואתה שולח אותי למקום אחר?".

– אני מצטער אדוני. אבל אין לנו כאן קופות. זה כתוב באינטרנט.

– אין לי אינטרנט ויש לי כסף להפקיד. אני לא מבין. לא מפקידים כסף אצלכם? אתם בנק, לא?

– כן. אנחנו בנק. אבל אין לנו קופות.

– אז איך אתם מקבלים כסף מהלקוחות שלכם?

– באינטרנט.

– איפה זה?

– איפה מה?

– האינטרנט הזה. אני רוצה ללכת לשם, להפקיד.

– נו, אתה עושה צחוק. אדוני. יש אנשים בתור.

– למה הם מחכים אם אי אפשר להפקיד פה כסף?

נחסוך לכם את המשך הדיאלוג הארוך שיסתיים בעוד שני אוטובוסים. הביתה…

– היום אין סניף עם קופות, תלך ביום ראשון לסניף פלוני או אלמוני.

– יש לכם רק שני סניפים שמקבלים כסף?

–

את הסיפור הציורי הזה מספר לנו יהודי חרדי מבוגר המתגורר בשכונת רמות בירושלים. הוא בסך הכל ביקש להפקיד שכר דירה בחשבונו של המשכיר, כפי שעשה במשך שנים רבות. אבל נדהם לגלות שהבנקים, "שעושים מיליארדים מהכסף שלנו, כבר לא מקבלים אותו", כדבריו.

בכל ירושלים מחזיק בנק לאומי שני סניפים בלבד שאמורים לתת שירות לעוד עשרות אלפי אנשים שאינם נגישים לאינטרנט ואינם מבינים לאן נעלם הבנק של פעם. הבנק עם האנשים.

לאומי לא לבד. אותה תופעה מתרחשת גם בפועלים ובקרוב בעוד בנקים נוספים. הקופות נעלמות, העובדים הופכים לעובדי 'בק אופיס' או מתייעלים ונעלמים. הבנקים משנים את פניהם כחלק מתופעה הרבה יותר רחבה, עליה נרחיב באחד השבועות הקרובים. כדאי לכם לעקוב. זה בהחלט מעניין.

הקדמה שעזרה לנו רבות הופכת לרועץ. היא משנה סדרי עולם ו"משתלטת" על אותם אנשים להם הייתה אמורה לעזור. "אני לא מבין", אומר לנו אותו יהודי שנקרא לו שמוליק. "אני לא מבין את ההיגיון שבדברים. הם גובים עמלות מטורפות וריביות נשך אגדיות על מינוסים והלוואות, אבל להחזיק קופות הם לא מסוגלים? קראתי שהם הרוויחו עשרות מיליארדים בשנה הקודמת. מה הם עושים עם כל הכסף הזה?".

שאלתו נותרת ללא תשובה. לפחות לא תשובה שאנחנו יכולים לתת. אנו פוגשים אותו ביציאה מסניף הבנק, ממורמר ושואל היכן נמצא האוטובוס לרמות, שכונת מגוריו. אין אוטובוס כזה בקרבת מקום. עליו לקחת את הרכבת הקלה לתחנה המרכזית ומשם לקחת אוטובוס לרמות…

שוב, הקדמה לא בדיוק נמצאת לצדם של האנשים אותם היא אמורה לשרת. יום שישי היום, יום שישי חורפי. שבת נכנסת מוקדם והוא, מתוסכל. שעתיים בזבז לשווא. מי יודע כמה זמן ייקח לו להגיע לביתו וכמה זמן ייוותר לו בטרם תפרוס השבת את כנפיה הצחורות על ירושלים ועל הבנקים.

– למה שלא תעשה העברה?

– העברה מאיפה? העברה של מה?

– מהחשבון שלך לחשבון של המשכיר.

– הוא מחייך. "אין לי חשבון".

– אז איך אתה מקבל משכורת?

– בכסף. בצ'קים.

– מה אתה עושה עם הצ'קים?

– פורט אותם או משלם איתם כמו כסף.

– איך אתה חי בלי חשבון בנק?

– יפה מאוד. אני מאושר. לא חייב כסף לאף אחד.

– אבל אמרת מקודם שהבנקים עושים מיליארדים מהכסף שלנו.

– כן. אני משלם עמלות גבוהות בכל פעם שאני בא להפקיד.

– אם היית משתמש בשירותים הדיגיטליים, לא היית משלם. בטח לא עמלות גבוהות.

– לא יודע מה זה שירותים דיגיטליים וזה לא מריח לי טוב.

– נו, המכשירים האוטומאטיים שיש בכניסה לבנק.

– אה, הוא צוחק צחוק משוחרר. כן. הפקיד אמר לי שאני יכול להפקיד במכונה.

– נו, ו…?

– אבל מכונה לא יודעת מזה.

– מהההההה?

– ניסיתי. אבל ישנה רק אופציה להפקיד צ'קים.

– ומה הבעיה, תפקיד צ'ק.

– אין לי צ'קים. נפטרתי מהם הרבה לפני שסגרתי את חשבון הבנק. אני משתמש רק במזומן.

– אולי תחזור בכלל לסחר חליפין…

– רעיון לא רע בכלל. בקיצור, אתם עם רכב פה?

כך יצא שבזכות בנק לאומי והנהלתו המתייעלת, זכינו לעשות מצווה ולקחת את היהודי היקר הזה לביתו. את השיחה שניהלנו ברכב לא נשכח עוד הרבה זמן. מתברר שהוא לא לבד. המון אנשים כבר בחרו להתנתק מהבנקים. אבל לדבריו, "זה נעשה קשה יותר מיום ליום. כאילו שהמדינה רוצה להכריח אותנו להשתמש בבנקים. כאילו שהפוליטיקאים מרוויחים מזה שנשתעבד לבנקאים".

על חיים ללא צ'קים, ללא כרטיס אשראי וללא חשבון בנק, תוכלו לקרוא בפרק הבא שיתפרסם לקראת חג החירות.