עבדים היינו?

צ'רלס פונזי | מקור: ספריית בוסטון

צ'רלס פונזי היגר לארצות הברית בתחילת המאה ה-20. הוא הקים קרן השקעות, שבה הוא אמור היה להשקיע את כספי לקוחותיו. לפי דיווחיו, התשואה מהשקעותיו הייתה מדהימה, ועל-כן מספר לקוחותיו גדל והלך בהתמדה. הייתה רק מכשלה אחת בהתנהלותו: הוא לא השקיע כלל. למעשה, הוא רק גלגל כספים, ושילם תשואות ללקוחותיו הוותיקים מכספי השקעותיהם של המשקיעים החדשים. לפיכך, כל מה שהיה עליו לעשות הוא להמשיך למשוך משקיעים באמצעות פיתוי לתשואות טובות ובטוחות, כדי שיהיה לו תזרים מזומנים שיאפשר לו להעביר תשואות ולגייס עוד משקיעים, וחוזר חלילה.

הכול קרס כאשר החליטו משקיעים רבים בו זמנית למשוך את השקעותיהם; זאת בעקבות כתבה עיתונאית שעוררה כנגדו חשד רב. משיכת כספים כה רבים בטווח זמן כה קצר הביאה אותו למשבר של תזרים מזומנים, עד שלא יכול היה להעביר ללקוחותיו את כספי השקעותיהם. קריסתו הביאה רבים לאבד את כל הונם. מאז מכונה הונאה מסוג זה בשם "הונאת פונזי".

ברנארד מיידוף הידוע גם כן הונה את משקיעיו "בהונאת פונזי" בסך כולל של כ-68 מיליארד דולר, ונידון בשנת 2008 ל-150 שנות מאסר (הוא מת בכלאו לאחר 12 שנה).

לפני שבועות אחדים הודיע ה'סיליקון וואלי בנק' (SVB) על פשיטת רגל. הבנק הוא אחד מ-16 הבנקים הגדולים בארצות הברית, ולפחות 50% מחברות ההייטק בארצות הברית הפקידו בו כספים (גם חברות ישראליות השקיעו בו). הבנק פשט רגל משום שהוא השקיע את החלק הארי של הכספים שהופקדו אצלו, כ-20 מיליארד דולר, באגרות חוב ארוכות טווח (שהריבית עליהם נמוכה), ועם עליית הריבית בארצות הברית והאצת האינפלציה ביקשו חברות הייטק רבות למשוך את פיקדונותיהן. הבנק נקלע למשבר מזומנים, ונאלץ למכור את כל אגרות החוב שלו במחיר הפסד – מהלך שיצר כדור שלג, שכן רבים מקרב המפקידים זיהו את המשבר שבו היה הבנק מצוי, וניסו לגבות את פיקדונותיהם. כיוון שהכסף שהושקע לא היה בפועל בבנק, לא היה לו תזרים מזומנים לתשלום הפיקדונות, והבנק קרס. כמעט במקביל אליו קרס גם בנק 'קרדיט סוויס' (Credit Suisse) האדיר, בעל מסורת של 160 שנה, ובנק נוסף בארצות הברית.

אם חושבים על זה, כל המערכת הבנקאית בנויה כמו הונאת פונזי גדולה: הבנק משתמש בפיקדונות המופקדים אצלו להשקעות או להלוואות לגופים או לאנשים אחרים, ובפועל אין הוא מחזיק ברוב הכספים שבידיו. זאת ועוד, כל המערכת הבנקאית בנויה על אשראי שהיא נותנת ללקוחותיה, ללא גיבוי של ממש בהון אמתי; רוב הגיבוי של המערכת הבנקאית להונה הוא התחייבותם של אנשים להחזיר את חובותיהם. אולם מה יקרה אם תהיה היפראינפלציה, ואנשים רבים ירצו למשוך את הונם בבת אחת? מה יקרה אם יהיה משבר כלכלי ואנשים יהיו חדלי פירעון? משמעות הדבר תהיה קריסה של המערכת הבנקאית, ובעקבותיה – קריסה של הכלכלה עצמה.

עד שנת 1971 היה הדולר מוצמד לזהב, אולם הנשיא ניקסון ביטל הצמדה זו, ולמעשה ערך הדולר נמדד כיום ביחס לאגרות חוב שמנפיק הבנק הפדרלי, וביחס לכמות הכסף המודפס ולכוח המסחר שלו בעולם – שמצדו הולך ונסמך יותר ויותר על מטבעות אחרים. בשנת 2008 חוותה ארצות הברית קריסה של המערכת הכלכלית שלה בעקבות אותה בועת אשראי (בעיקר משכנתאות), שהיא המניע העיקרי של הכלכלה המודרנית. אובמה הזרים לשוק, יש מאין – כ-800 טריליון דולר להצלת הכלכלה. אולם זהו פתרון קצר טווח, ובועת האשראי גדלה והולכת, ונראה שקריסה כללית נוספת הינה רק שאלה של זמן. זוהי למעשה הונאת פונזי מערכתית.