שוב מהלומות הדדיות בין 'גלובס' ל'דה-מרקר'. מה הפעם?

צילומים: אמיר לוי, יונתן סינדל, משה שי, קובי גדעון | פלאש 90

בימים אלו עוסק בית המשפט בחובותיו של הטייקון (לשעבר?), איש העסקים אליעזר פישמן. הבנקים הגדולים בראשם בנק הפועלים, דורשים להתחיל לממש נכסים של פישמן במטרה לכסות חלק מהחובות שעומדים על יותר מ-1.8 מיליארד שקל.

מי שהפעיל את כדור השלג הזה שאיש אינו יודע כיצד והיכן ייעצר אם בכלל, הייתה רשות המיסים לה חייב פישמן כ-160 מיליון שקל. מה שנראה לכאורה כעוד סיפור של נפילה כלכלית, כמותו היו רבים בשנים האחרונות, מקפל מאחוריו סכסוך איתנים בין שני עיתונים כלכליים: 'גלובס' בבעלותו של פישמן שנמצא כעת על המדף למכירה, והמתחרה הקשה, 'דה-מרקר' מבית 'הארץ'.

זהו קרב בלי כפפות, בלי דיפלומטיה ובלי רחמים. 'דה-מרקר' עסוק כבר תקופה ארוכה בסיקור מסיבי של עלילות פישמן. מבחינת גיא רולניק, העורך הראשי, מדובר בעוד הוכחה לתזה שבנה בעשור האחרון כי תם עדין הטייקונים בישראל שכל כספם בא על ידי מינוף מהבנקים. העובדה שפישמן הוא הבעלים של העיתון המתחרה רק מצדיקה את צלייתו על הגריל התקשורתי מידי יום ביומו.

האם השליטה ב'ידיעות' ו'גלובס' השפיעה?

וכך כתב רולניק לפני קצת יותר משבוע: "באחד הימים הוא (פישמן. ש.כ.) זימן אותי למשרדו במגדל רובינשטיין בתל אביב כדי להביע את חוסר שביעות רצונו מכתבה נוספת שפורסמה על מצבו הפיננסי. כאשר הצעתי לו להעביר למערכת את המידע שהוא חושב שטעינו לגביו, כדי שנוכל לתקן, הוא נעץ בי מבט ואמר: 'לא הבנת אותי. לא אמרתי שהכתבה לא הייתה מדויקת. אמרתי שאני לא רוצה שתכתבו'.

"הסברתי לו שהוא אמנם קנה את 'גלובס', 'ידיעות אחרונות' ו–HOT, אבל לא את 'הארץ' וגם לא את TheMarker, והוא בתמורה הסביר לי בידידות שזה זמני, כי בקרוב נפשוט רגל. כאשר שאלתי אותו מאין לו הביטחון הזה הוא פתח בתיאור, מדויק לדבריו, של החובות של קבוצת הארץ למערכת הבנקאות.

"לא היה לי מושג מהם חובות הקבוצה — שהיא פרטית ואינה מפרסמת דו"חות לציבור — אבל התרשמתי שהאיש יודע על מה הוא מדבר. "סודיות בנקאית"? לא כאשר מדובר בפישמן ובראשי מערכת הבנקאות בעשור האחרון.

"ואז הגיע מאי 2006 ו–TheMarker חשף שפישמן הימר על הלירה הטורקית והפסיד כ–2 מיליארד שקל. פישמן, כהרגלו, סירב לאשר ושלח את עורכי דינו לאיים עלינו. המקורות שלנו בחדרי העסקות בבנקים התעקשו שהנתונים מדויקים, ואנחנו פרסמנו את דבר ההפסד הענק. לפישמן לא הייתה ברירה והוא נאלץ לאשר את המידע".

בהמשך הטור ממשיך רולניק לתקוף את פישמן: "ויש עוד שאלה, מורכבת כפליים ומטרידה אף יותר. פישמן הוא לא רק הלווה הפרטי הגדול ביותר בישראל אלא גם המשקיע הפרטי הגדול ביותר בתקשורת בישראל. הוא שולט זה כ–17 שנה בגלובס והיה משקיע גדול בידיעות אחרונות, ב–ynet וב–HOT. עולה השאלה: האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא השליטה במערכות עיתונאיות גדולות היא שאפשרה לפישמן לצבור חובות עתק כאלה?

"והשאלה המטרידה מכולן: האם יחסי התלות החריגים של פישמן עם שני הבנקים הגדולים בישראל השפיעו על סדר היום של כלי התקשורת שבשליטתו ועל סדר היום של פוליטיקאים ורגולטורים? האם ההתנגדות של כלי התקשורת שלו לרפורמות שיפגעו בבנקים או בכמה מהלווים הגדולים ביותר שלהם היא מקרית? ושאלה נוספת: האם כלי תקשורת אחרים, רגולטורים או פוליטיקאים נמנעו מעמדות נחרצות, ברורות ומתמשכות בסוגיות כלכליות מרכזיות מסוימות עקב חשש מהכוח הפוליטי הגדול של פישמן?".

ורולניק מסיים באופטימיות: "כל השאלות האלה ושאלות רבות נוספות יכולות לקבל מענה מלא או חלקי בימים, בחודשים ובשנים הקרובות — אם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, המגזר הציבורי וכלכלת השוק יתעוררו ויפעלו".

שוקן ורולניק רצו לחסל את 'גלובס'

בעיתון 'גלובס' החליטו להוריד את הכפפות. במאמר שפרסם סגן העורך אלי ציפורי, הוא יורה לכיוון דה-מרקר בכינון ישיר, תחת הכותרת, "המוסר הכפול של שוקן ורולניק", הוא כותב: "פישמן הרוויח כל מילת ביקורת עליו, ולו החריפה ביותר, ביושר רב, בגלל פשיטת הרגל האישית הגדולה ביותר במשק. אבל בין המבקרים יש כאלו שמסתובבים עם גוש חמאה ענקי על ראשם.

"מדובר כמובן, בעמוס שוקן ובגיא רולניק, המו"ל וסגנו של קבוצת "הארץ-דה מרקר", המתחרה בגלובס. השניים, שנושאים בין היתר תפקידים עסקיים, רצו מאז ומעולם לחסל את גלובס כדי שתהיה הרבה פחות תחרות בשוק העיתונות הכלכלית (למרות שכלפי חוץ הם מאוד אוהבים תחרות, אבל כמו תמיד לא אצלם בבית).

"כרגיל, איש העסקים רולניק, שהקים את דה–מרקר כדי לנסות ולחסל את גלובס, מנסה להפוך את כל העיתונאים בישראל למושחתים, זולתו וזולת חבריו – ומשתמש בפישמן כקרדום לחפור בו, כדי לפקפק ללא לאות ביושרה המקצועית של העיתון, להרעיל על הכותבים והעורכים ולהפוך אותם למושחתים".

מה הסיפור של "גוש החמאה הענקי" שעל ראשם של שוקן ורולניק? כדאי לקרוא, כי ציפורי לא משאיר אבן לא הפוכה בהתקפתו הישירה. "מעניין מה מצפונו המיוסר, המזוקק ו"הערכי" של רולניק היה אומר על ההתרחשויות הבאות:

"פברואר  :2010 עמוס שוקן, בעל תדמית המו"ל הנאור, כותב מאמר די מוזר בעיתונו, תחת הכותרת: 'גליה מאור לתפקיד היו"ר'. אלו הימים שמאור רצתה להתמנות ליושבת ראש בנק לאומי ועמוס שוקן יצא מגדרו כדי לתמוך במינויה: 'ברור שמועמדות של מאור לתפקיד היו"ר היא הראויה ביותר', הוא כתב, 'בהבטיחה מינוי של אדם בעל רקורד מוכח בניהול הבנק והיכרות פרטנית מעמיקה עם כל פעילותו, הנהנה מאמון רב שנים של המפקידים ושל שוקי ההון בארץ ובעולם ומיוקרה מקצועית רבה… מי שמבקש יציבות, המשכיות ומקצועיות צריך להעדיף שמאור תמשיך לעמוד בראש הצוות המוביל בבנק…'.

"שוקן אמנם ציין בסוף המאמר שהגוף שהוא מנהל מצוי בקשרי מימון עם הבנק, כי הרי פטור מכלום אי אפשר, אבל זה תיאור שטחי למדי של "הקשרים". מה גורם למו"ל של עיתון לצאת מגדרו למען מינוי של יושבת ראש בנק ולשפוך עליה קערות של דבש בתיאורים מחניפים?

"שנת  :2005 קבוצת 'הארץ דה מרקר', מגיעה למעשה לסף פשיטת רגל עם חוב פיננסי ענק של כ–400 מיליון שקל (רובו לשני הבנקים הגדולים הפועלים ולאומי), וכבר אז היא גלגלה חובות מטווח קצר לטווח ארוך. דמי ניהול בסך של כ–300 אלף בחודש נמשכו אז מהחברה. מי משך? ולמה שוקן, שנחשב איש עשיר מאוד, לא הזרים על–פי הערכות שום פרוטה לעסק?

"שנת  :2000 רולניק מקים את דה מרקר כאתר, פורש מ'הארץ', ומקבל מניות בחברה. מאותו הרגע, הוא איש עסקים במקביל להיותו עיתונאי, ואת זה הוא מקפיד להסתיר מקוראיו. איש עסקים שרוצה בכל מחיר לחסל את מתחריו ולעתים משתמש בעיתונו למטרה הזו. הוא שרף עשרות מיליונים (שיספר מאיפה בדיוק, אבל שקל לא היה מכספו האישי – זה בדיוק האשראי הנדיב שניתן להארץ וכסף של חברה ציבורית אמריקאית), עם חלומות על חלוקת אופציות לעובדים ואולי הנפקה בוול סטריט.

"כל החלומות הללו התנפצו, ורולניק, אחרי ששרף עשרות מיליונים, השכיל להלבין את הכישלון הזה לתוך הארץ והפך את דה מרקר למוסף הכלכלי היומי שלו, תוך שהוא מוביל מצב שבו קיימות שתי מערכות עיתונאיות מקבילות ולא יעילות (ובמקביל, כמובן, ממשיך להטיף על יעילות). מה קרה עם מניותיו? כמה כסף, אם בכלל, קיבל עליהן?

"הוא הרי קפיטליסט גאה, עוד קפיטליסט שידע לממש את החלום הקפיטליסטי: "יזם" שלא מסכן אגורה מכספו, שורף עשרות מיליונים מכספם של אחרים, חלקם כדי לשרת את האגו שלו, והופך לדי עשיר בעצמו. גרסת פישמן, ממש ב"קטנה", אבל אותו עיקרון.

"שוקן ורולניק מוזמנים לספר את הסיפור הזה לקוראיהם, ולהוסיף עליו עוד פרטים פיננסיים, שהם מכירים היטב, ולא להסתתר מאחורי טיעונים מגוחכים כמו "סודיות בנקאית" ו"חברה פרטית". מי שמחשיב את עצמו למשרת של האינטרס הציבורי, צריך להגיש את הסיפור הזה בכותרתו הראשית למען האינטרס הציבורי".

כש'גלובס' מתקיף את המו"ל

עד כאן ההתקפות ההדדיות. לפחות חלק מהן. משום שאם נרצה להביא את כולן ניאלץ לפרסם סדרה ארוכה של כתבות. אבל יש גם טוויסט בעלילה. 'גלובס' אמנם תוקף את 'דה-מרקר', אבל לא חושש לתקוף גם את בעל השליטה בעיתון.

מי שרצה הוכחה שגלובס נמצא כעת על המדף, יכול היה לקבל זאת במאמר שכתב אלי ציפורי נגד פישמן. עד לאחרונה נזהרו בגלובס בכבודו של בעל הבית, אבל, עושה רושם כי ברגע שהבינו שפישמן מחוק, הם משחררים עליו ה-כ-ל.

וכך כותב ציפורי: "אם אליעזר פישמן, בן  ,73אמר שהוא חינך את הילדים שלו שאיפה שלוקחים מחזירים ובהסדרי חוב יש עניין של מצפון, אז החינוך הזה והמצפון הזה לא יכולים לשאת את המחשבה ואת התוצאה ואת העיוות שאנשים מגיעים לפשיטת רגל, ובמקביל הם ומשפחתם ממשיכים לחיות בפאר ובהדר נוצצים ומנקרי עיניים.

"שום חוק, שום עיקרון משפטי ושום מחסום משפטי בין החברה לבין בעליה וקרובי משפחתו, לא יכולים להצדיק את האבסורד החברתי שזועק השמימה. אם פישמן מדבר על חינוך ועל מצפון, אז בדיוק החינוך והמצפון האלה צריכים להוביל אותו לחשוף את נכסיהם האישיים של שלושת ילדיו. ולעזאזל כל להקת עורכי הדין ובתי המשפט שמסוככים על העיוות הזה.

"עיוות שבמסגרתו פושטי רגל ובני משפחתם יכולים להמשיך להתגורר בחווילות פאר השוות עשרות מיליוני שקלים ומחזיקים נכסים נוספים ורבים, הנסתרים מהעין הציבורית. כן, יש דבר כזה וחייב להיות דבר כזה שנקרא "צדק חברתי", שחייב לגבור על המשפטיזציה האינסופית שמנסה לחסל אותו".

וציפורי ממשיך כאשר הוא רומז שהבעיה העסקית של פישמן לא הייתה בניהול לא נכון של 'גלובס' אלא של מקומות אחרים: "את ההפסד הענקי שלו, את הכישלון הכי גדול שלו, זה שגרם לו להפסד של 2 מיליארד שקל, פישמן תיאר באופן הבא במסמכים המשפטיים: 'למרבה הצער, בשנת  2006 אירוע משבר מוניטארי, שנגרם כתוצאה מהיחלשות של מטבעות שונים בשיעורים משמעותיים,  ובהם הלירה הטורקית. כתוצאה מכך, נגרמו לקבוצת פישמן הפסדים כבדים אשר יצרו לה ולחברות בקבוצה, אשר היו חשופות למטבעות הללו, הפסדים כבדים'.

"סליחה, מר פישמן. סליחה, עורכי הדין של פישמן שכתבו את הפסקה המצחיקה  הזו. "משבר מוניטרי"? לא, לא, ממש לא. זה היה הימור פרוע, חסר כל פרופורציה וחסר כל אחריות במטבע הטורקי, הימור שלא היה קשור בכלל לעסקים השוטפים – וגרם להפסד עצום של 2 מיליארד שקל. זה היה הימור שמחלקות העסקאות בבנקים אפשרו לו להתנהל ולהתנפח לממדים מסוכנים בלי ההגבלות הנדרשות, בלי ההתניות המתבקשות ובלי בקרה מספקת.

"בסופו של דבר, הן פישמן והן נוחי דנקנר (במקרה של קרדיט סוויס) הוכיחו שהם לא אנשי עסקים בהגדרתם. הם פייננסרים, לא אנשי תעשייה או יזמות עסקית במובן הטהור שלה. מהימורים על מטבעות ומהימורים על מניות לא בונים עסקים. בדרך כלל הורסים אותם. וזה מה שאכן קרה".

לסיכום. בית המשפט שלח את נושי פישמן "להסתדר" איתו בלי תהליך גישור. בעוד שלושה שבועות יתקיים דיון בבקשה למנות כונס לנכסיו, אין ספק שהקרב בין שני הענקים – גלובס ודה-מרקר – הולך להיות מעניין ואולי אף להחריף. כך ששווה לעקוב אחרי סיפורו של פישמן גם מהזווית הזאת.