שני חדרים ב-50 אירו ללילה בלטביה המפתיעה והזולה

אחרי שנהנינו מווילנה שבליטא, המשכנו ליעד הבא: ריגא, בירת לטביה. בדרך אליה, אין צורך לחצות גבול, משום ששתי המדינות חברות באיחוד האירופי החל ממאי 2004 למניינם. למעשה, כמעט ולא תבחינו שבכלל עברתם בזה הרגע ממדינה למדינה, במהלך הנסיעה על האוטוסטראדה. עם זאת, ניתן להבחין עדיין בצידי הדרך – בתפר בין שתי המדינות – בעמדות המתפוררות של ביקורת הדרכונים ששימשו בעבר את שוטרי הגבולות.

הדרך, גם בליטא וגם בלטביה משעממת; מישורית. ככל שמתרחקים מעיר הבירה, מתגלה ליטא הישנה, המוזנחת. הסיפור זהה גם בלטביה: ככל שהמרחק מריגא גדל – גדל גם העוני. בין לבין ניתן לראות כפרים מטופחים או וילות נאות, אבל מרבית הבתים בדרך ישנים, עלובים. הם מפוזרים על פני השדות הצבועים לבן, לצד דירים ורפתות ומכוניות ישנות.

אל ריגא הגענו דקות אחדות לפני השקיעה, ואז שאלנו – כל בני החבורה הקדושה – "למה בכלל בזבזנו זמן על וילנה?". בלטביה מתגוררים אמנם פחות אנשים מליטא (2.1 מיליון לעומת 2.8 מיליון), אבל אוכלוסיית עיר הבירה שלה היא הגדולה מכל הערים במדינות הבלטיות. הייתי בבודפשט וגם בפראג, במוסקבה ובקייב, בברטיסלאבה (פרשבורג) ובווינה – אבל ריגא לא נופלת מהן. היא קטנה מהן, אבל יש בה קסם. מוזר שהישראלים עוד לא מכירים אותה, וכמעט שאינם פוקדים את העיר אותה חוצה נהר דאוגבה.

לשבחה יאמר שריגא היא עיר הבירה היחידה במדינות ברית-המועצות לשעבר – ואחת הבודדות באירופה כולה – שיושבת על ים. מדובר בים הבלטי, שחופיו אינם יפים כחופי קרואטיה או הריביירה הצרפתית, אבל זו מעלה בהחלט: גם עיר בירה אירופית וגם ים באותו מקום.

בניגוד לוילנה, הבתים המסוגננים והעתיקים נמצאים משני צדי הנהר, אם כי מתמקדים בעיקר בצד אחד. על שפת הנהר נמצא בית ראש-הממשלה, שהיא בין חובבי ציון המפתיעים באירופה, וגם השוק הגדול והידוע של העיר.

רגע לפני שהשמש תשקע, מיהרנו – בהמלצת איש עסקים ישראלי-לטבי, דן אליהו, אותו פגשנו בהשגחה פרטית בטיסה – לגג מלון רדיסון בלו, בגובה של 28 קומות. הנוף שנשקף משם – מרהיב; אחד היפים שנתקלתי בהם אי פעם באירופה. ריגא, לכל אורכה ורוחבה, נשקפת מלמעלה, על רחובותיה הצרים, בתיה בני מאות השנים, הגשרים שחוצים את הנהר שנצבע באותה שעה בגוון יפהפה, וגם את הים באופק.

משם המשכנו לתפילת ערבית בבית-הכנסת היחיד בעיר. מדובר במבנה מרשים, חיצונית ופנימית, שהכניסה אליו נעשית בפיקוח של שומר חמוש מטעם המשטרה.

בקומה העליונה של בית-הכנסת שנמצא ברחוב Peitavas, הבחנו להפתעתנו הרבה, בכ-15 יהודים בשנות ה-20-50 לחייהם כאשר הם רכונים על ספרי הלכה, כאילו מנותקים מהוויות העולם הזה. בראש השולחן ישב שליח חב"ד, הרב שניאור קוט, שקיבל אותנו במאור פנים. הוא נמצא במדינה כבר 18 שנה. ירושלמי במקור. "זה כולל תורה", הסביר. מתברר ששלוחי חב"ד ברחבי אירופה פתחו בשנים האחרונות רשת מסועפת של עשרות כוללי ערב, עם מלגות. כן. כמו בארץ, שבהם לומדים מאות יהודים מידי ערב-ערב. צמרמורת עברה בגווי כשראיתי את היהודים הללו, "יהודים של הבעל שם טוב", מתפללים ערבית במתיקות ובתמימות.

במדינה אין מסעדה יהודית. אבל בזכות התראה מראש, קיבלנו מהרב קוט ארוחת ערב בשרית וערבה לחיך, בעלות של 10 אירו. הארוחה הגיעה ממטבח בית הספר היהודי שמפעילים שלושת שלוחי הרבי בעיר, ובו לומדים כ-100 ילדים יהודיים. דור העתיד של יהדות לטביה.

במדינה מתגוררים כ-8,000 יהודים, מרביתם בעיר הבירה. ריגא הייתה בעבר מדינה בה התגוררו יהודים רבים, שגם נהנו מיחס של כבוד בדרך-כלל. למעשה, עד נפילתו של הצאר ניקולאי השני ב-1918 – לטביה וליטא השכנה היו מדינות בעלות ריכוז יהודי ענק, משום שעל היהודים נאסר להתגורר במרבית השטח של רוסיה ואוקראינה של ימינו, בגלל גזירת "תחום המושב".

הפטרון הרוחני שלהם הוא שליח הרבי מליובאוויטש לעיר זה כשלושה עשורים, הרב הגאון מרדכי גלזמן. יהודי תלמיד-חכם חריף, חד לשון, שמגיע במקור מבני-ברק. אגב, בין לבין התברר שיש בינינו גם קרבה משפחתית.

את הלילה היינו אמורים לעבור במלון מרוחק יחסית, אך הצ'ק-אין נסגר ב-9. למזלנו, דן אליהו הנ"ל הוא אחד מבעלי מלון פארק-אין (parkinn.com/hotel-valdemara-riga). "כמה שהייתם צריכים לשלם שם, תשלמו אצלי – עליי", אמר. הדיל היה שווה. שני חדרים במלון חדש-חדש, מפואר ומודרני ב-50 אירו ללילה – במקום 130. שווה.

אגב, נחמד לטייל בשעות הלילה בין סמטאותיה של ריגא בלי תחושת פחד ובלי אנטישמיות, בין היתר משום ש"בני-דודנו" טרם הגיעו למדינה צפונית זו.

את הנסיעה מהמלון לעיר העתיקה עשינו בטראם – רכבת חשמלית קלה. זה גם מסייע להכיר יותר את המקומיים, גם מדובר בכלי תחבורה שאין בישראל (טוב, חוץ מירושלים) וזו גם חוויה לראות את העיר מזווית שונה.

למחרת היום, אחרי תפילה בקומת הכניסה של בית הכנסת, טיילנו קצת במרכז העיר, בקור של מינוס 10 מעלות שהוא יוצא דופן יחסית גם עבור המקומיים. חיפשנו אטרקציות, אז הפנו אותנו למטווח. בכניסה קיבלו את פנינו בחום. מתברר שישראלים פוקדים את המקום לעיתים קרובות… כל שהיה עלינו לעשות הוא לבחור את סוג הנשק – רשימה של כ-20 כלים – וכן את כמות הכדורים. בזכות הצגת תעודת עיתונאי קיבלה החבורה את ה"ספיישל פרייס" שנשלף מתחת לשולחן והקנה לנו 50% הנחה. סוף-סוף התעודה הזו הועילה.

כחסידי חב"ד, לא יכולנו לפספס ביקור ברחוב Pulkvieza Brieza  11. שם, במבנה בן ארבע קומות עם חזית מרשימה, היה מרכז חב"ד העולמי במשך חמש שנים – משנת תרפ"ח ועד שנת תרצ"ג. למעשה, היה זה ה"770" של אז, לשם היו נשואות עיני העולם היהודי. במקום התגורר באותן שנים כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצוקלל"ה מליובאוויטש, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד. הוא הגיע לשם זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא הסובייטי בי"ב תמוז תרפ"ז.

לטביה הייתה אז מדינה עצמאית, קטנה וחשובה. אחד הצירים בפרלמנט שלה היה הרב מרדכי דובין, חסיד חב"ד. הוא שיגר לריי"צ כתב מינוי כדי "לעיין ולפקח בכל אנשי היהדות דעירנו ריגא", ובזכותו קיבל הריי"צ היתר יציאה מרוסיה ללטביה. בקהילה היהודית סיפרו לנו כי דובין התנה סיוע שרוסיה הענקית הייתה צריכה אז באותם הימים מלטביה הקטנה, בכך שהריי"צ יצא מהמדינה.

יחד עם הרבי הגיעו חסידים רבים, והעיר שקקה אז בחסידי חב"ד רבים – ובכלל ביהודים חרדים מכל הסוגים. ובחזרה להווה: ניתן לכתוב עוד רבות על ריגא, אבל חבל על הזמן. פשוט רוצו לחפש לשם כרטיס.